ארבעים אלף לבבות

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן

— משלי יח, כא

הבדיחה הראשונה של איתמר ברשת הקטנה קיבלה שלושה לבבות. אחד מנוגה, אחד מתמר, ואחד מסבתא שלו, שלא הבינה אותה אבל לחצה בכל זאת, "כי זה אתה, מתוק שלי".

הבדיחה השנייה קיבלה אחד־עשר.

השלישית הייתה על המורה לספורט, ועל זה שהוא שורק במשרוקית גם כשהוא מזמין פלאפל. היא קיבלה מאתיים ושלושים לבבות ושמונים ושתיים תגובות, ומישהו מכיתה ט' שאיתמר לא הכיר שיתף אותה עם ההערה המלך.

באותו לילה איתמר לא ישן. הוא שכב במיטה עם הטלפון האפור מעל הפנים ורענן. ורענן. ורענן. כל פעם שהמספר עלה, משהו בבטן שלו עשה קפיצה קטנה וחמימה, כמו הרגע שבו כל הכיתה צוחקת. רק שכאן הכיתה לא נגמרה. היא המשיכה וגדלה, כל הלילה.

בשלוש בבוקר הוא חשב: אני צריך עוד אחת כזאת.

ובשלוש וחמש הוא הבין משהו שלא אהב. הבדיחה על המורה לספורט לא הייתה הבדיחה הכי מצחיקה שלו. היא הייתה הכי רעה.

✦

ברדיו אמרו שהרשת הקטנה בטוחה, כי אין בה אלגוריתם. "אין מכונה שמחליטה מה תראו," אמר השר בקול המרגיע שלו, זה של הזריקה. "רק אנשים. כל מה שמופיע אצלכם מופיע לפי הסדר שבו נכתב. בלי מניפולציות."

והיה בה כפתור אחד: שתף.

איתמר למד מהר שזה כל מה שצריך. מכונה לא צריכה להחליט מה תראה, אם בני אדם עושים את זה בשבילה. ובני אדם, כך התברר, משתפים רק סוג אחד של דברים: מה שמצחיק אותם, ועוד יותר מזה, מה שמרגיז אותם.

אחרי שבועיים הרשת הקטנה כבר לא הייתה קטנה. והיא כבר לא הייתה מצחיקה.

✦

הסרטון הופיע ביום חמישי.

ארבעים שניות, מצולמות ברעד, בלילה, ליד תחנת האוטובוס ברחוב הרצל. שני גברים צועקים, אחד דוחף את השני, השני נופל על הספסל. מישהו צועק מאחורי המצלמה. נגמר.

מעל הסרטון היה כתוב, באותיות גדולות ובשלושה סימני קריאה:

זה קרה הלילה אצלנו בעיר!!! עוד מתקפה, ואף אחד לא עושה כלום!!! שתפו לפני שימחקו!!!

ארבעים אלף שיתופים עד הצהריים.

איתמר ראה אותו בהפסקה, ליד הברז השבור. סביבו כולם דיברו רק על זה. מי זה היה. הם מתחילים שוב. צריך לעשות משהו. איך זה שהמשטרה לא. ילד אחד מכיתה ח' אמר משפט שאיתמר שמע פעם בבית של לאה, כשאבא שלה דיבר על ליון, וזה גרם לו להצטמרר.

אבל איתמר לא הצטרף לשיחה. הוא הסתכל על הסרטון שוב, ושוב, ובפעם השלישית הקפיא אותו בשנייה ה־31.

כי הוא היה שם.

✦

הוא היה שם ביום שני, לא ביום חמישי. הוא חזר מבית של סבתא באוטובוס האחרון, וירד בדיוק בתחנה הזאת. הוא זיהה את הפח השבור, ואת המודעה הקרועה על העמוד, נמצאה: מטרייה שחורה. הוא ראה את שני הגברים. הם היו שיכורים. שניהם. שני חברים שהתווכחו על כדורגל. אחד דחף, השני נפל, ואחרי דקה שניהם ישבו על הספסל ושרו ביחד את ההמנון של מכבי, מזייפים נורא.

אף אחד לא תקף אף אחד. לא הם ולא אנחנו. סתם שני אידיוטים ובקבוק.

איתמר כתב את זה ברשת הקטנה. בעובדות, בלי בדיחה. הייתי שם. זה היה ביום שני. אלה שני חברים שיכורים שרבו על כדורגל. אחרי דקה הם שרו ביחד. זה לא מה שכתוב.

הוא קיבל שלושה לבבות. נוגה, תמר, סבתא.

ותגובה אחת, מחשבון שהוא לא הכיר:

ומי אתה בכלל? כמה משלמים לך להגן עליהם?

✦

בערב הוא ישב עם תמר במקלט, מול קיר הצירופים, שעוד היה שם, עם החוטים האדומים והכחולים שהדהו קצת. הוא הראה לה את הטלפון.

"ארבעים אלף אנשים ראו שקר ושיתפו," אמר. "שלושה אנשים ראו את האמת. ושניים מהם זה את ונוגה."

"שלושה," תיקנה תמר. "גם סבתא שלך."

"סבתא שלי לוחצת לב גם על התחזית של מזג האוויר."

תמר לא צחקה. היא הוציאה את המחברת הכחולה ופתחה עמוד חדש. בראש העמוד כתבה, בכתב הכי ישר שלה: איך עובד שקר. מתחתיה כתבה 1. ועצרה.

"אז מי עושה את זה?" שאלה. "אם אין מכונה?"

"זה מה שמשגע אותי." איתמר העביר את הסרטון קדימה ואחורה. "אנחנו. אנחנו עושים את זה. אף אחד לא צריך לשקר בכוונה. מספיק שמישהו אחד יכתוב משהו מפחיד, וכל השאר ישתפו, כי מפחיד מרגיש חשוב. כי לשתף מרגיש כמו לעשות משהו."

"ולתקן?"

"לתקן מרגיש כמו להיות משעמם." איתמר נשען אחורה, אל הקיר. "תמר, אני הייתי אותו דבר. עם הבדיחה על המורה לספורט. עשיתי את זה בשביל הלבבות. לא כי זה היה מצחיק. כי זה היה רע, ורע עובד."

תמר כתבה ליד ה־1: מה שמרגיז נוסע מהר יותר ממה שנכון.

✦

בלילה איתמר לא הצליח להירדם. משהו הציק לו, כמו אבן קטנה בנעל.

התגובה. כמה משלמים לך להגן עליהם?

הוא נכנס לחשבון שכתב אותה. לא הייתה שם תמונה, רק שם, ישראלי_גאה_77. שלוש מאות פוסטים, כולם על אותו נושא: הם, אנחנו, מתקפה, שתפו לפני שימחקו. ואיתמר שם לב לדבר מוזר: הפוסט הראשון בחשבון נכתב לפני שלושה שבועות, ביום שבו הרשת הקטנה עלתה.

הוא חזר לסרטון ונכנס לחשבון ששיתף אותו ראשון. אמת_בלי_פחד. אותו דבר: אין תמונה, אותו נושא, אותו יום של התחלה.

ואז לחשבון השני, ולשלישי, ולעשירי.

בארבע לפנות בוקר, עם עיניים שורפות, איתמר פתח את המחברת שלו וכתב רשימה בעיפרון, כמו שאבא של דן היה קורא סרטי נייר. ליד כל חשבון, תאריך ושעה של הפוסט הראשון שלו.

כשסיים, הוא הסתכל על הדף זמן רב.

מאה ושמונה חשבונות. כולם שיתפו את הסרטון בשעה הראשונה. כולם בלי תמונה. ולכולם, בדיוק לכולם, הפוסט הראשון נכתב באותו לילה, באותה שעה, באותה דקה:

03:40.

איתמר הכיר את השעה הזאת. הוא ראה אותה פעם, מהדיונות, עם מכשיר קשר ביד.

זו הייתה השעה שבה, לפני שנתיים, הים האיר עד האופק, ודן חתך את הכבל שלפני האחרון.