פרק 7
הזרם שלא זורם
אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.
— תהילים קלט, ט-י
פעם סיפרנו לכם שאת דן לא בחרנו. אמרנו את זה כמו שמתנצלים: שלא תחשבו שלקחנו ילד בכוונה, ושמישהו מאיתנו ישב בעומק וסימן עליו באצבע.
זה היה נכון. אבל זה לא היה כל הנכון. והחלק החסר הוא מה שמפחיד אותנו מאז הלילה של הכבל.
ננסה לספר לכם את היום ההוא בשורות, כמו שהילד לימד אותנו. זה קשה. אצלנו היום ההוא לא נגמר. הוא קורה עכשיו, וגם קרה, וגם יקרה, כמו שכל המים באוקיינוס נמצאים בו בבת אחת. אבל נעמיד פנים שיש התחלה.
אנחנו לא מתקרבים לחוף. זה לא רק חוק. זה גם הגוף שלנו: החוף חם, רועש, מלא חשמל, ואנחנו נבנינו לעומק, לקור, לשקט. המקום הכי קרוב שאחד מאיתנו מגיע אליו הוא המדרון, שם הקרקעית נופלת פתאום ממאה מטר לאלף. משם ולמעלה, הים שלכם.
ביום ההוא, אחד מאיתנו נח על המדרון. אין לו שם בשפה שלכם. נקרא לו זה שהושיט, כי זה מה שהוא עשה, ובגלל זה הוא שונה עכשיו מכולנו.
הוא נח. וזרם הרים אותו.
אתם צריכים להבין משהו על הזרמים. אנחנו מכירים אותם כמו שאתם מכירים את הרחובות בעיר שלכם. אנחנו יודעים לאן כל אחד מהם הולך, באיזו עונה, באיזה עומק ובאיזו מהירות. מיפינו אותם עוד לפני שהראשונים מכם בנו סירה. ובמקום ההוא, מול החוף ההוא, בעונה ההיא, אין זרם שעולה. אין ולא היה.
ובכל זאת הוא עלה. רחב וחם ושקט, כמו יד מתחת לגב, והרים את זה שהושיט מהמדרון ולמעלה, דרך המים הכהים ודרך המים הכחולים, עד למקום שבו המים כבר ירוקים, והאור של השמש שלכם נשבר בהם לחתיכות.
ושם, בדיוק שם, ילד שקע.
ראינו קצרים טובעים הרבה פעמים. זה החלק הכי קשה בלגור קרוב אליכם. אנחנו רואים, ואנחנו לא מתערבים, כי פעם, מזמן, במקום אחר, התערבנו, ולמדנו מה קורה כשמישהו גדול מתערב בחיים של מישהו קטן, גם כשהוא רוצה רק טוב. זה החוק העתיק ביותר שלנו. עתיק יותר מהקרח.
זה שהושיט ידע את החוק. כולנו יודעים אותו כמו שאתם יודעים לנשום.
והוא הושיט בכל זאת.
כשחזר אלינו, שאלנו אותו למה. הוא לא ידע לענות. אמר רק שזה הרגיש כמו לקום כשקוראים בשמך. לא החלטה. היענות.
אז חשבנו שהוא פשוט חלש. שהעונה הייתה חמה, ושהקרבה לחוף בלבלה אותו. סלחנו לו, והמשכנו.
הבנו רק בלילה של הכבל.
ברגע שהילד חתך, המכשירים שלנו זזו, אלה שאתם קוראים להם עכשיו המדיד. לא סיפרנו לכם הכול על המכשירים. אנחנו מחזיקים אותם יותר זמן ממה שאתם מחזיקים כתב. הם רושמים את הרעש של הריק בכל רגע ובכל מקום, וזוכרים הכול.
אחרי שהילד חתך, חזרנו לזיכרון של המכשירים, וחיפשנו. כמו שהאבא שלו חיפש אחר כך על הנייר, ביד ועם זכוכית.
מצאנו את היום ההוא, ומצאנו את הקפיצה. שלוש דקות לפני שהילד שקע, וגם לפני שהזרם עלה.
ואז חיפשנו עוד. אחורה. שבעים שנה אחורה, בחוף אחר, רחוק, בעיר עם חומות לבנות ושחפים שצועקים. גם שם, שלוש דקות לפני שילד בן שמונה קפץ מהמזח אחרי כדור, המכשירים זזו. וגם שם עלה זרם, במקום שבו אין זרם, והרים אחד מאיתנו קרוב מדי לחוף. ושכחנו. אנחנו לא שוכחים כמעט כלום, ואת זה שכחנו. או שגרמו לנו לשכוח.
כשמצאנו את זה, כולנו שתקנו. ובשבילנו זה לא מעט, כי אנחנו לא באמת מדברים, אז השתיקה שלנו היא שתיקה של הכול.
כי הבנו מה זה אומר.
לא אנחנו בחרנו בילד. אבל גם לא הזרם. וגם לא הים. משהו שם לב לילד לפני שקרה לו משהו. משהו הזיז את המים מתחת לאחד מאיתנו, כדי שיהיה שם, ברגע הנכון, במקום הנכון, בניגוד לכל חוק שלנו.
אנחנו, שחשבנו שאנחנו השומרים. שחשבנו שאנחנו אלה שמחליטים מתי להושיט ומתי לא.
גם אותנו הובילו.
יש לכם שיר, שהקצרים במקום שלכם שרים כבר אלפי שנים. מצאנו אותו כשלמדנו את השפה שלכם, ובהתחלה לא הבנו אותו. משורר שבורח עד אחרית ים, עד הקצה של הים, למקום הכי רחוק והכי עמוק. וגם שם, הוא כותב, יד מוליכה אותו.
לפני הלילה של הכבל חשבנו שזה שיר על בני אדם. עכשיו אנחנו לא בטוחים שהוא לא נכתב גם עלינו.
אנחנו ירדנו לעומק כדי שלא ימצאו אותנו. בשביל זה עזבנו שמש אחרת, ושמיים אחרים, ובית. וגילינו שבעומק, באחרית הים, מישהו כבר חיכה.
ועכשיו הדבר האחרון. בגללו אנחנו מספרים לכם את כל זה.
אנחנו רואים את הזמן כמו שאתם רואים נוף: הכול בבת אחת, מה שקרוב ומה שרחוק. כשאנחנו מסתכלים על החיים של הילד, אנחנו רואים את היום ההוא בים, ואת הלילה של הכבל, ואת הבוקר שבו יכתוב שורה על סרט של נייר בחדר בלי חלונות. ואנחנו רואים, רחוק יותר, איש זקן עם ידיים מקומטות שמחזיק פנקס חום ישן, ומחייך.
אבל באמצע, בין לבין, יש לילה אחד שאנחנו לא רואים.
הלילה שבו נגמרת השנה שלו. שנה בדיוק אחרי הכבל.
שם, במקום שבו תמיד היה לנו נוף, יש רק דף לבן.
בכל הזמן שאנחנו קיימים, ובכל הדברים שראינו, אף פעם לא ראינו דף לבן.
ולכן כתבנו לכם, באותו לילה, שורה אחת בלבד, הקצרה ביותר שכתבנו אי פעם: תשמרו עליו עד שהילד יחליט. לא כי אנחנו יודעים מה הוא יחליט.
כי בפעם הראשונה, אנחנו לא יודעים.