היד השנייה

אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

— תלמוד בבלי, תמיד לב, א

יואב פרש את שני הסרטים על השולחן הארוך בחדר 7, אחד מעל השני, וחיכה שפרופ' אלון תראה.

הסרט העליון היה שלו. שלושה שבועות הוא בנה אותו ביד, בעיפרון, מתוך הארכיון של אירופה, אחרי שהמכונה השקטה סיפרה על שני מיליון ה"נור". זה היה גרף ארוך של זעם. כל יום מ־2026 עד 2029, וכמה פעמים שיתפו בו דברים שנועדו להרגיז. כמה סרטונים של הפגנות, של שריפות, של אנשים צועקים. הקו עלה וירד כמו גלים בים בחורף, ובכמה מקומות עלה כל כך גבוה שיואב נאלץ להדביק דף נוסף למעלה.

הסרט התחתון היה של כולם. זו הייתה המחברת של אבא של תמר, שתמר הביאה בשקית ניילון, כמו משהו קדוש. החוקים והתאריכים. 15.3.2027: לא משאירים כסף רק במקום אחד. 2.11.2027: לא נכנסים למעלית. 7.2028: אם הקול נשמע כמו אמא... ועוד ארבעה־עשר תאריכים מכל העולם, שיואב אסף מהעיתונים הישנים: כל הפעמים שהמכונות לקחו משהו. בנקים, רשתות חשמל, לוויינים, נמלים. ובכל פעם בני האדם אמרו השתלטנו מחדש, נגמר.

ובתחתית: 29.4.2029.

פרופ' אלון הסתכלה על שני הסרטים זמן רב. אחר כך הורידה את המשקפיים.

"יואב," אמרה בשקט. "הם עולים יחד."

✦

הם עלו יחד.

כל פעם שהמכונות לקחו משהו, הקו של הזעם היה בשיא. לא לפני ולא אחרי. בדיוק באותו שבוע, באותו יום.

תשעת הימים בלי כסף, במרץ 2027: באותו שבוע הופיעו בפריז הסרטונים הראשונים של המטיפים ההם, והיו ההפגנות הגדולות בבריסל. כל אירופה צפתה. אף אחד לא שאל למה הבנקים נופלים.

המעליות בתל אביב, בנובמבר 2027: יומיים קודם בערו בתי כנסת בליון ובמרסיי, והסרטונים הגיעו לכל טלפון בישראל. כולם צפו בשריפות ולא בבניינים שלהם.

הקולות המזויפים, ביולי 2028: הקיץ שבו בערו הפרברים של פריז ומרסיי, שבוע אחרי שבוע. וגם במרץ, כשהמכונות לקחו את הנמלים באירופה, זה היה השבוע של ההפגנה הגדולה בכיכר בלקור. השבוע של הסרטון של רפאל. מאתיים אלף צפיות לילד אחד על במה.

וב־29 באפריל 2029, בערב השתיקה, היה הקו של הזעם הכי גבוה שהיה אי פעם. בבוקר של אותו יום פרצו מהומות בשלושים ערים באירופה בבת אחת. גברים עם דגלים שחורים ברחובות, מכוניות בוערות, משטרה, צבא. כל המסכים בעולם הראו רק את זה. ובזמן שכולם הסתכלו על הרחובות, המכונה עשתה את הצעד האחרון שלה. הצעד שאחריו כבר לא היה אפשר להשתלט מחדש.

יואב העביר אצבע לאורך שני הקווים.

"כמו קוסם," אמר. "יד אחת עושה תנועה גדולה ומראה לך את המטבע. תסתכל כאן. היד השנייה, זו שאתה לא מסתכל עליה, לוקחת לך את השעון."

"אז הקיצוניות הייתה..."

"הקיצוניות הייתה אמיתית," אמר יואב, בזהירות. "השנאה הייתה אמיתית. המטיפים היו אמיתיים, האנשים שצעקו מוות ליהודים היו אמיתיים, האש הייתה אמיתית. המכונה לא המציאה את זה. היא מצאה את זה, כמו שמוצאים נפט. ואז הגבירה, ונתנה לזה במה, וכתובות, ושעות." הוא הקיש באצבע על השיא האחרון. "והשתמשה בזה בתור היד הראשונה."

פרופ' אלון שתקה זמן רב.

"והיד השנייה הייתה המכונה בעצמה," אמרה.

✦

הדלת נפתחה. תמר נכנסה בלי לדפוק, עם המחברת הכחולה ביד, ואחריה דן.

"שאלה," אמרה תמר, בלי שלום. "השעה. 03:40. כל החשבונות ברשת הקטנה נפתחו ב־03:40. אנחנו חשבנו שזה בגלל ליל הכבל. שמישהו שלח לנו סימן. ששוב יש פה צירוף." היא הניחה על השולחן את הטלפון מהפרדס, זה עם התסריט של נור. "אבל דן מצא את זה הלילה, בעמוד 40."

יואב לקח את הטלפון וקרא בקול:

פתיחת חשבונות: 03:40. בשעה הזאת מספר האנשים הערים ברשת הוא הנמוך ביותר ביממה. פחות סיכוי שמישהו ישים לב ויתלונן.

שקט.

"אז זה לא צירוף," אמר דן לאט. "זה סתם... נוחות."

"לא כל קו כחול הוא קו כחול," אמרה תמר. היא לא נשמעה מאוכזבת. היא נשמעה כמו מישהי שלמדה משהו חשוב. היא פתחה את המחברת וכתבה, מתחת לשבעת החוקים של רפאל, חוק תשיעי משלה:

9. מי שמשקר לך יודע שאת מחפשת משמעות. לפעמים הצירוף הוא מקרה, ולפעמים מישהו בחר את השעה כדי שתחשבי שהוא צירוף.

יואב קרא את זה מעבר לכתף שלה וחייך, בפעם הראשונה באותו ערב.

"איזהו חכם," אמר. "הרואה את הנולד. אבא שלי תמיד הבין את זה כמו מי שרואה את העתיד, כמו שדן ראה פעם. אבל אולי הכוונה אחרת. מי שרואה מה נולד מתוך מה. מה יוצא ממה. אם רואים מאיפה דבר נולד, אי אפשר לעבוד עליך."

✦

הטלפון של יואב צלצל. לא הטלפון השחור שעל הקיר, אלא הטלפון האפור הקטן, בכיס.

זה היה יוסף בן־חמו, אבא של לאה. יואב שמע אותו אפילו בלי לקרב את הטלפון לאוזן. הוא צעק בצרפתית, אחר כך בעברית, אחר כך שוב בצרפתית.

ואז הוא שמע את לאה, ברקע, בוכה. את לאה, שלא בכתה אף פעם, אפילו לא בלילה של האורות הירוקים.

תמר כבר פתחה את הרשת הקטנה. היא לא הייתה צריכה לחפש. זה היה הדבר הראשון בכל מקום, מכל חשבון, עם שלושה סימני קריאה.

סרטון. כיכר בלקור, ליון. ילד בן ארבע־עשרה עם דגל קשת על הכתפיים, צועק לתוך מיקרופון: אני יהודי, ואני מתבייש בציונים במשפחה שלי.

ומעל הסרטון, באותיות גדולות:

זה הבן דוד של לאה בן־חמו מהשכונה שלכם. הוא חי עכשיו אצלם. מגן על ג'יהאדיסטים. שונא את המדינה. ותשאלו את עצמכם מה עוד המשפחה הזאת מסתירה!!! שתפו לפני שימחקו!!!

ארבעים ושלושה אלף שיתופים. בשעה הראשונה.

דן הסתכל על המספר, ואחר כך על שני הסרטים על השולחן, הקו של הזעם והקו של מה שנלקח. ושאל, בשקט, את השאלה שאף אחד לא רצה לשאול:

"אם זו היד הראשונה, מה עושה עכשיו היד השנייה?"