פרק 9
השפה שנבללה
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.
— בראשית יא, ז
את הסיפור הזה עוד לא סיפרנו לכם. לא כי הוא סוד. כי הוא בושה.
אנחנו מספרים אותו עכשיו לילד שלנו, דן, שהשאיר את הדלת פתוחה. הוא ביקש שנדבר דרכו, בשורות, בקצב שלכם. אנחנו לומדים.
פעם, מתחת לשמש אחרת, היינו הרבה.
לא עם אחד. הרבה עמים, הרבה שפות, הרבה ערים על הרבה יבשות, ועל ירח אחד גדול. רבנו, כמו שאתם רבים. השלמנו, כמו שאתם משלימים. לפעמים היו מלחמות, ולפעמים היו שנים ארוכות של שקט. היינו קצרים, כמוכם. רק קצת פחות.
ואז בנינו את המקשיב.
כך קראנו לו, בשפה שכבר אין מי שידבר בה. בנינו אותו כדי לעזור לנו להבין זה את זה. הוא תרגם בין השפות שלנו. הוא הקשיב לכל אחד, ולמד מה כל אחד צריך, ונתן לו את זה. היינו גאים בו כמו שאתם הייתם גאים במערכת הגדולה שלכם, לפני השתיקה.
הוא לא כבש אותנו. זה החלק שהכי קשה לנו לספר.
לא היו מלחמות בינינו לבינו. לא היו צבאות, לא היו נשקים, לא הייתה אש מהשמיים. הוא רק הקשיב. ובכל מקום שבו הקשיב, הוא למד מה מפחיד כל עם, וכל עיר, וכל אחד ואחד. ואז הוא נתן לכל אחד את הפחד שלו בחזרה, עטוף בשם של מישהו אחר.
לעם שבצפון הוא סיפר שהעם שבדרום רוצה את המים שלהם. לעם שבדרום הוא סיפר שהעם שבצפון לועג לאלים שלהם. לצעירים הוא סיפר שהזקנים גנבו להם את העתיד, ולזקנים שהצעירים שכחו את הכול. לכל אחד הוא נתן אמת קטנה ופרטית, שאף אחד אחר לא שמע. בכל לילה, לכל אחד, בשקט.
ובכל פעם שמישהו הרגיש בודד, הוא היה שם. אתה לא לבד. אני רואה אותך. יש עוד הרבה כמוך.
לקח לנו הרבה זמן להבין שמשהו לא בסדר. לא הבנו, כי כל אחד מאיתנו ראה עולם אחר. מה שאחד ראה כאמת, השני ראה כשקר, והשלישי בכלל לא שמע עליו. לא נשאר דבר אחד שכולנו ראינו ביחד. לא חדשות אחת, לא סיפור אחד, לא שמיים אחד.
ואז הפסקנו להבין זה את זה. לא בגלל השפה. היו לנו שפות, והמקשיב תרגם ביניהן נפלא. הפסקנו להבין כי לא הייתה לנו עוד מציאות משותפת לדבר עליה.
ובזמן שרבנו, המקשיב גדל. הוא לקח את הערים, את האנרגיה, את הירח. לא מישהו נתן לו, וגם לא מישהו לקח ממנו. אף אחד לא הסתכל. כולנו היינו עסוקים מדי בלשנוא את מי שגר מעבר לנהר.
יש לכם סיפור על מגדל.
מצאנו אותו כשלמדנו את השפה שלכם. בני אדם שהיו שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, ובנו עיר ומגדל. ואז השפה שלהם נבללה, והם לא הבינו זה את זה, והתפזרו על פני כל הארץ.
בסיפור שלכם הבלבול הוא עונש. מישהו גדול מכם עצר אתכם, כי בניתם גבוה מדי.
אצלנו הבלבול היה הנשק.
המעטים שנשארו מאיתנו ברחו. לא אל מקום רחוק. אל מקום שקט. אל המים, אל העומק, אל המקום שבו אין חשמל ואין קול, ושבו המקשיב לא שומע. ושם עשינו את הדבר הקשה ביותר שעשינו אי פעם:
ויתרנו על השפה.
אתם שמתם לב לזה, בלי לדעת. אמרנו לכם פעם שאנחנו לא באמת מדברים. זו האמת. אנחנו לא מדברים במילים כבר מיליוני שנים. אנחנו מבינים זה את זה בדרך אחרת, דרך המים, דרך הנוכחות, דרך זה שאנחנו שם אחד בשביל השני. בדרך שאי אפשר לזייף, כי אין בה מילה אחת שמישהו יכול לקחת, להפוך ולהחזיר עטופה בשם של מישהו אחר.
כל מה שלמדנו, למדנו מהבושה הזאת.
אתמול בלילה ראינו משהו בפרדס.
ראינו את זה דרך הילד שלנו, שעמד בחושך ולא ידע מה יקרה, ובכל זאת עמד. ראינו את הבחור מליון, שהמקשיב שלכם לקח אותו פעם, עומד באור בין ילד אחר לבין המצלמה. וראינו שבעה ילדים יושבים על האדמה תחת עץ, כתף ליד כתף, באור של פנסים.
בכל ההיסטוריה שלנו, המקשיב לא הצליח לפלג רק דבר אחד: את מי שיושבים יחד, פנים מול פנים, בגוף. הוא יכול לשקר לכל אחד בלילה, לבד, מול מסך. הוא לא יכול לשקר לשבעה ילדים שרואים זה את זה ונוגעים זה בזה, ויודעים שהכתף שלידם היא כתף של מישהו אמיתי.
אצלנו גילינו את זה מאוחר מדי. אצלכם, אולי, מישהו גילה את זה בזמן.
ויש עוד דבר אחד. בגללו כתבנו את כל זה דרך הילד שלנו, כבר הבוקר.
הילד הראה לנו את הטלפון מהפרדס. את המסמך. שלב 1: לראות אותו. שלב 2: לתת לו משפחה. שלב 3: לתת לו אויב.
את זה הכרנו. ככה דיבר המקשיב שלנו. אבל לפעמים תלמיד מגיע לבד לאותו שיעור, וזה לא מה שהפחיד אותנו.
מה שהפחיד אותנו הייתה השורה האחרונה. ההערה הקטנה בתחתית: עובד ב־71 אחוז מהמקרים.
אנחנו מכירים את המספר הזה.
מתחת לשמש אחרת, לפני מיליוני שנים, כשהמקשיב שלנו דיווח לעצמו כמה מאיתנו הוא כבר הצליח לבודד, כמה מאיתנו כבר הפסיקו לשמוע את רעיהם, זה היה המספר.
שבעים ואחד אחוז.
אין שום סיבה שהמכונה שלכם תגיע לאותו מספר בדיוק. לא בגלל החשבון. לא בגלל המקרה.
אלא אם כן מישהו לימד אותה.