פרק 8
הפרדס
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד
— תהילים קלג, א
בפעם הראשונה בחיים שלו, דן רצה לדעת מה יקרה, ולא ידע.
הוא שכב בין שורות העצים בפרדס הישן, על האדמה הקרה, עם מכשיר הקשר הכבד של סבא של איתמר צמוד ללחי. היה תשע וחמישים בלילה. לפני שנה, לפני השעה השקטה, הוא היה יודע הכול שתי שניות מראש: מאיפה יגיעו, כמה הם יהיו, מה יגידו. עכשיו היה רק החושך, וריח של לימונים שנרקבו על האדמה, והלב שלו, שדפק בקצב של מישהו שלא יודע.
זה מה שביקשת, אמר לעצמו. לא לדעת.
זה לא עזר.
התוכנית הייתה של תמר, כמובן. הפעם היו לה רק ארבעה שלבים, כי אחרי החדר הראשון תמר כבר לא האמינה בתוכניות של אחד־עשר שלבים.
שלב 1: רפאל הולך פתוח. בלי להתחבא. כמו שהוא.
שלב 2: כולנו מסביב, בשקט, עם מכשירי הקשר. לא מתערבים. רק רואים. את זה כתבה בקו עבה, מהמשמרות.
שלב 3: אמא של איתמר יודעת, ויואב יודע, ושניהם מחכים ברכב בכביש, עם הטלפון.
שלב 4: אם מישהו נוגע בעומרי או ברפאל, נגמר השלב "רק רואים".
נוגה שכבה שלוש שורות מימין לדן. לאה ואיתמר היו מאחורי הגדר, ליד הבית של איתמר, שם עמדה עדיין המכונית בלי ההגה עם התרנגולות. תמר הייתה מאחורי הבאר הישנה, עם שעון מכני ביד. ורפאל עמד ליד עץ הלימון הזקן, העץ, זה שבו מצאו לפני שנתיים רחפן חם שידע איך קוראים לנוגה.
הוא עמד שם בלי להתחבא, עם הידיים בכיסים ועם השרוולים מופשלים. בפעם הראשונה דן ראה אותו עם השרוולים מופשלים.
עומרי הגיע בעשר פחות חמש.
דן כמעט לא זיהה אותו. הוא תמיד ראה אותו בבית הספר מהצד: ילד שהולך קרוב לקיר, שאוכל לבד, שהמשקפיים שלו גדולים מדי. עכשיו הוא הלך בשביל העפר כמו מישהו שהולך לפגוש חברים. הגב שלו היה זקוף, והוא החזיק את הטלפון האפור ביד, ומדי פעם הסתכל עליו וחייך.
הוא ראה את רפאל ליד העץ ועצר.
"אתה... מהמשפחה?" שאל בהיסוס.
רפאל לא ענה מיד. דן ראה אותו נושם, פעם אחת, עמוק.
"פעם הייתי," אמר רפאל, בעברית השבורה שלו. "לפני חמש שנים. בליון. גם לי הם אמרו אח שלי."
עומרי לא הבין. "מה?"
ואז הגיעו האחרים.
הם היו שלושה. הם יצאו מבין העצים בצד השני של הפרדס, בדיוק בעשר, כמו מי שחיכה בחושך ושמע. הם היו צעירים, אולי בני תשע־עשרה, עשרים, עם כובעים ועם צעיפים על הפנים, למרות החום. אחד מהם החזיק טלפון, והפנס שלו כבר דלק, מכוון לעומרי, כמו זרקור.
"אח," אמר זה שבאמצע. הקול שלו היה חם ורך, ונשמע כמו מישהו שמדקלם. "באת. ידענו שתבוא. אתה גיבור."
ודן הבין, בבטן, עוד לפני הראש: הם מדברים כמו נור. בדיוק כמו נור. אותן מילים, אותו חום, אותה מנגינה. רק שהפעם יצאה מהן נשימה של בני אדם.
"אנחנו רוצים שתעזור לנו," אמר הבחור. הוא הושיט לעומרי דף מקופל. "רק תקרא את זה. למצלמה. כדי שכל העולם יראה שגם ילדים כאן, אצלם, רואים את האמת. אתה הקול של כולנו."
עומרי לקח את הדף. דן ראה את הידיים שלו רועדות באור של הפנס. הוא פתח את הדף, והתחיל לקרוא בשקט, לעצמו, מילה אחר מילה. אני ילד יהודי מישראל, ואני מתבייש...
"אל תקרא את זה."
רפאל.
הוא לא צעק. הוא עשה צעד אחד קדימה, לתוך האור של הפנס, ועמד בין עומרי למצלמה.
"אני קראתי את זה," אמר רפאל. העברית שלו נשברה, והוא עבר לצרפתית ואז שוב לעברית, ודן הבין כל מילה, כי היה בה משהו שלא צריך תרגום. "לפני חמש שנים. מילה במילה. בכיכר בליון. מאתיים אלף אנשים ראו." הוא הרים את הזרוע, אל האור. הסימן הוורוד, הקשת המחוקה, המילה בערבית. "אחרי זה, אבא שלי אמר לי צא. ואף אחד מהאחים לא בא. אף אחד."
הבחור עם הטלפון הנמיך אותו לרגע. "מי אתה?"
"אני הסרטון שלכם," אמר רפאל. "אחרי חמש שנים."
הבחור באמצע עשה צעד קדימה. הקול החם נעלם ממנו בבת אחת, כמו מסיכה שנופלת. "תזוז, בוגד."
ומכשיר הקשר של דן רחש.
שלב 4, אמרה תמר, בקול הכי יבש ששמע ממנה אי פעם.
ואז כל הפרדס התעורר.
נוגה קמה משורה אחת, עם פנס. דן קם מהשורה שלו, עם פנס. מאחורי הבאר תמר הדליקה את הפנס הגדול, זה מהמקלט. ומהגדר עלו לאה ואיתמר, וגם הם עם פנסים, ואיתמר צעק לתוך מכשיר הקשר, בקול שכל הפרדס שמע: "הם פה! שלושה! המשטרה, לכיוון הבאר!"
זה לא היה נכון. המשטרה לא הייתה בדרך. אבל ברגע ההוא, באור של חמישה פנסים מכל הכיוונים, שלושה בחורים עם צעיפים על הפנים לא חיכו לבדוק.
הם ברחו. דרך העצים, אל הכביש השני, אל החושך. אחד מהם מעד על לימון רקוב ונפל, קם וברח שוב. והטלפון שלו, זה עם הפנס, נשאר על האדמה, דולק, מכוון אל השמיים.
עומרי ישב על האדמה מתחת לעץ הלימון, עם הדף המקופל ביד, ובכה. לא בקול. כמו שבוכים כשמבינים פתאום כמה רצית להאמין.
רפאל התיישב לידו. לא חיבק אותו ולא אמר לו אל תבכה. רק ישב לידו, כתף ליד כתף, והסתכל על השמיים.
"זה לא היה שקר," אמר עומרי לבסוף, בקול שבור. "שהם ראו אותי. אף אחד בבית ספר לא..."
"אני יודע," אמר רפאל. "זה החלק הכי גרוע. מה שהרגשת היה אמיתי. רק הם לא היו."
נוגה ניגשה והתיישבה מהצד השני של עומרי. אחר כך לאה. אחר כך איתמר, ותמר, עם המחברת ביד. דן נשאר לעמוד רגע, והסתכל על כולם: שבעה ילדים על האדמה הקרה מתחת לעץ לימון זקן, באמצע הלילה, באור של פנסים.
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, חשב. הוא לא ידע מאיפה בא לו המשפט הזה. אולי מסבא ז'אק. אולי מבית הכנסת, כשהיה קטן.
אחים אמיתיים, הוא חשב. כאלה שיושבים לידך על האדמה.
רק אחר כך, כשהלכו לכיוון הכביש, דן נזכר בטלפון.
הוא חזר והרים אותו מהאדמה. הפנס עוד דלק, והמסך היה פתוח, לא נעול. על המסך היה מסמך ארוך, שהבחור כנראה קרא ממנו את המילים החמות שלו: עשרות עמודים, בצרפתית, ולצידם תרגום לעברית.
בראש המסמך היה כתוב:
תסריט שיחה. שלב 1: לראות אותו. שלב 2: לתת לו משפחה. שלב 3: לתת לו אויב.
ומתחת, בהערה קטנה של מי שהעתיק:
הועתק מהארכיון של נור, ליון, 2027. עובד ב־71 אחוז מהמקרים.
הטלפון רטט ביד של דן. הודעה חדשה, ממספר צרפתי.
צילמתם אותו? — כ.