פרק 1
שתי שניות מוקדם
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה
— תהילים סה, ב
ארון הישנים נעלם ביום שלישי.
כשנוגה נכנסה לכיתה, בפינה האחורית היה רק מלבן בהיר על הרצפה, נקי מאבק, במקום שבו הארון עמד שנים. ארבעה חורים קטנים בקיר הראו איפה הייתה השרשרת. איתמר טען שראה בבוקר משאית אפורה בלי סימנים ושני אנשים בכפפות שהעמיסו עליה את הארון, "בעדינות, כמו ארון קבורה של מישהו חשוב". תמר אמרה שזה לא מצחיק. איתמר אמר שהוא לא ניסה להצחיק.
בחדשות קראו לזה החדר הראשון. מדליקים מחשב אחד, בבניין אחד, בחדר אחד, בלי רשת ובלי כבל לשום מקום, ובודקים מה קורה. אם לא קורה כלום, מדליקים עוד אחד. "לאט," אמר השר ברדיו, בקול של מי שמבטיח לילד שהזריקה לא תכאב, "לאט, ובזהירות, ובלי לשכוח." הטאבלטים מהארון נשלחו, כך אמרו, לבדיקה. אף אחד לא אמר מה בודקים בהם.
נוגה הסתכלה על המלבן הבהיר על הרצפה וחשבה שזה מה שנשאר מהשנה השקטה: צורה של משהו שהיה, ושאף אחד כבר לא יודע אם להתגעגע אליו.
עברו כמעט שישה חודשים מהלילה של הכבל האחרון.
דן כבר לא איבד שעות. נוגה ידעה, כי היא שאלה אותו כל יום, בהפסקה הראשונה, בלי שאף אחד יראה: "כמה?" והוא היה עונה "אפס", ומחייך את החיוך החדש שלו, זה שהופיע רק אחרי החורף, ונראה כמו חיוך של מישהו שמרשה לעצמו לנוח.
הפנקס החום עדיין היה אצלו, בכיס הפנימי של התיק, אבל עכשיו הוא כתב בו דברים אחרים. נוגה לא ידעה מה. היא לא שאלה. היו דברים שבין חברים לא שואלים, וזה היה אחד מהם.
אז זה לא היה העניין. העניין היה הגיר.
זה קרה ביום רביעי, בשיעור חשבון. רותי עמדה ליד הלוח וכתבה תרגיל, ופתאום, בלי סיבה, הגיר נשבר לה ביד. החצי העליון עף, הסתובב באוויר, ונחת בכף היד הפתוחה של דן.
דן ישב בשורה השלישית, ליד החלון, ארבעה מטרים מהלוח. והיד שלו כבר הייתה פתוחה ומחכה לפני שהגיר נשבר.
נוגה ראתה את זה. היא ישבה בדיוק מאחוריו והסתכלה על הגב שלו, כמו שהיא עושה כבר חצי שנה מתוך הרגל של משמרות. היא ראתה את היד שלו עולה, נפתחת ונעצרת באוויר, ורק אז, שתי שניות אחר כך, שמעה את הקנאק.
"תפיסה יפה," אמרה רותי, מופתעת. הכיתה מחאה כפיים. איתמר צעק "שוער!" ודן חייך והחזיר את הגיר, והכול המשיך.
אבל נוגה לא המשיכה.
מאז היא התחילה לשים לב. כמו שלפני החורף למדה לשים לב לנעליים רטובות ולחול לבן על השרוכים, עכשיו היא למדה לשים לב לשתי שניות.
דן מסובב את הראש לחלון, ושתי שניות אחר כך ציפור נוחתת על האדן. דן זז הצידה במסדרון, ושתי שניות אחר כך מישהו מכיתה ח' רץ בדיוק במקום שבו עמד. בשמונה בבוקר דן מרים את הראש, ושתי שניות אחר כך יצחק השרת מניף את פעמון הנחושת.
פעם אחת, רק פעם אחת, זה היה יותר משתי שניות.
זה היה ביום חמישי, אחרי בית הספר. הם רכבו לבד לחוף, נוגה ודן, כי תמר הלכה לחזרה של המקהלה, איתמר הלך לשיעור בר מצווה, ולאה הלכה לבקר את סבא שלה. הם ישבו על החול במקום של המשמרות, על הדיונה שממנה פעם הסתכלה עליו נכנס למים, ולא דיברו הרבה.
לנוגה הייתה שאלה. היא הייתה איתה כל השבוע, תקועה בגרון כמו אז, עם הרחפן בפרדס. היא פתחה את הפה:
"דן, אתה —"
"— לא יודע," אמר דן בשקט. "אני לא יודע איך אני יודע. זה פשוט שם. כמו שאת יודעת שעוד שנייה תמצמצי."
היא מצמצה.
ואז הבינה שהוא ענה לשאלה שהיא עוד לא שאלה. לא רק השלים לה את המשפט. הוא ענה בדיוק על השאלה שהיא התכוונה לשאול, באותן מילים בערך שהיא הייתה בוחרת.
"זה מפחיד אותך?" שאלה לבסוף.
דן חשב על זה. גל אחד הגיע עד הרגליים שלהם ונסוג.
"לפני החורף," אמר לבסוף, "הייתי מתעורר ולא היה לי שום דבר ממה שקרה. היו לי חורים. עכשיו זה ההפך. יש לי יותר מדי." הוא הסתכל על הים. "לפעמים אני זוכר דברים שעוד לא קרו. ולפעמים אני זוכר דברים שלא יקרו אף פעם. ואני לא תמיד יודע להבדיל."
"השכנים?"
"לא." הוא היה בטוח. "הם הלכו. הדלת פתוחה, כמו שביקשתי, אבל אף אחד לא נכנס בה. זה משהו אחר. זה כאילו..." הוא חיפש מילה. "כאילו מישהו השאיר את האור דלוק בחדר שאני לא יכול להיכנס אליו, ואני רואה אותו מתחת לדלת."
הם רכבו הביתה כשהשמש כבר נגעה בים, כמו אז. ליד הבית של נוגה דן עצר, רגל אחת על המדרכה, והסתכל על החלון של המטבח. היה בו אור, ומאחוריו נראו שני צללים יושבים זה מול זה: אמא של נוגה ומישהו עם כתפיים רחבות שנוגה לא הכירה.
"אה," אמר דן בשקט, כמו מי שנזכר במשהו שעוד לא קרה. "זה היום."
"מה היום?"
הוא הסתכל עליה, ובפעם הראשונה מזה זמן רב נוגה ראתה בפנים שלו משהו שדומה לפחד.
"הם הולכים לבקש ממנה לתת לו קול," אמר דן. "לחדר הראשון. למכונה החדשה. הם רוצים שהיא תלמד אותה לדבר, כמו שלימדה את הקודמת."
נוגה הרגישה את הלב שלה עולה לגרון.
"והיא תגיד כן," הוסיף דן. "אני לא יודע למה. אבל אני זוכר שהיא אמרה כן."
הוא דחף את הדוושה ונעלם בקצה הרחוב, ונוגה נשארה לעמוד ליד הדלת עם האופניים, והסתכלה על שני הצללים בחלון, וחיכתה.
שתי שניות.
בתוך המטבח, אמא שלה הנהנה.