פרק 2
שתי עמודות
נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן
— ספר יצירה א, ז
הפנקס החום היה מחולק עכשיו לשתי עמודות.
דן סימן אותן בסרגל, בעיפרון חד, בערב הראשון של החורף שבו הבין שזה לא עובר. בעמודה הימנית כתב זכרתי, ובשמאלית קרה. בין העמודות השאיר רווח של אצבע, כי משהו בו אמר לו שהרווח הזה חשוב, ושיום אחד הוא יצטרך לכתוב בו.
רוב השורות היו קטנות:
זכרתי: הגיר נשבר. קרה: רביעי, 10:42.
זכרתי: אמא של נוגה מהנהנת בחלון. קרה: חמישי, ערב.
זכרתי: אבא שורף את הקפה. קרה: שבת. (גם בפעם שעברה.)
היו גם שורות שבהן העמודה השמאלית נשארה ריקה. דברים שזכר ושלא קרו. ספינה לבנה עוגנת בנמל של יפו. אמא שלו, שנפטרה כשהיה בן ארבע, מורחת לו כריך במטבח. רחוב שלם עם אורות ירוקים בחלונות, ואנשים יושבים מול המסכים ומדברים איתם בשקט, ואף אחד לא מפחד.
את השורות האלה הוא לא אהב לקרוא שוב.
בחורף הוא סיפר לחברים הכול, גם את מה שלא סיפר לאף אחד: על השבת באוגוסט, על הזרם שמשך אותו מעבר לשובר הגלים, ועל המציל שישב באותו בוקר רחוק מדי, ואף אחד לא ידע למה. הם הקשיבו בלי להפריע. תמר רשמה את התאריך. תמר תמיד רושמת את התאריך.
ביום ראשון בלילה זה היה ארוך יותר.
הוא שכב במיטה וחיכה לשינה, ופתאום, כמו גל שמגיע בלי הודעה, זכר שיחה שלמה. לא תמונה ולא רגע, אלא שיחה עם התחלה ואמצע וסוף, כמו שזוכרים שיחה מאתמול. רק שהיא הייתה ממחר.
הוא הדליק את המנורה הקטנה וכתב מהר, לפני שזה ייעלם:
הפסקה גדולה. מאחורי האולם, ליד הברז השבור. לאה.
לאה: "אני צריכה לשאול אותך משהו. אני רוצה לשאול כבר הרבה זמן."
אני: "אז תשאלי."
לאה: "בלילה שהגעתי. על החוף. ראיתי ילד יוצא מהים. זה היית אתה?"
אני: "לא. אני לא זוכר שום לילה כזה."
לאה שותקת. מסתכלת על הברז. ואז: "סבא שלי אומר שאת זה כבר כתבו פעם. לפני שמונה מאות שנה."
הפעמון.
הוא קרא את זה שלוש פעמים. כל מילה הייתה ברורה, חוץ מהשורה האמצעית, שלו. לא. אני לא זוכר שום לילה כזה.
זה היה שקר. הוא זכר. מאז הלילה של הכבל האחרון הוא זכר כמעט הכול, גם את הלילות שהיו חורים. הוא ידע בדיוק על איזה לילה לאה מדברת: ספינה חלודה עוגנת מול החוף, ודמות קטנה ליד המעקה. הוא לא ראה את הפנים שלה אז, אבל הוא ראה שמישהו מסתכל.
אז למה, בזיכרון של מחר, הוא משקר?
ביום שני, בהפסקה הגדולה, הוא הלך מאחורי האולם. הוא אמר לעצמו שהוא לא הולך לשם בגלל הפנקס. הוא אמר לעצמו שהוא פשוט צמא.
הברז השבור טפטף, כמו תמיד.
לאה הגיעה אחרי דקה. היא עצרה כשראתה אותו, כאילו הופתעה שהוא שם, ואז התקרבה, הניחה את התיק על הקיר הנמוך ואמרה:
"אני צריכה לשאול אותך משהו. אני רוצה לשאול כבר הרבה זמן."
דן הרגיש את הגוף שלו מתקרר, כמו במים העמוקים.
"אז תשאלי," אמר. המילים יצאו לבד, בדיוק כמו בפנקס.
"בלילה שהגעתי." היא דיברה בזהירות, בעברית שעוד ספרה כל מילה. "על החוף. ראיתי ילד יוצא מהים." היא הרימה את הראש. "זה היית אתה?"
עכשיו. זה הרגע.
דן ידע מה הוא אמור להגיד. זה היה כתוב, בעיפרון, בכתב היד שלו, בעמודה הימנית. לא. אני לא זוכר שום לילה כזה. הוא הרגיש את המילים עומדות לו על הלשון, מוכנות, כמו רכבת שכבר יצאה מהתחנה.
הוא חשב על כל השעות שלקחו ממנו. על כל הפעמים שמישהו אחר החליט מה הגוף שלו עושה ולאן הוא הולך ומה הוא אומר לאבא שלו. ועל הלילה של הכבל, שבו בפעם הראשונה ביקשו ממנו לבחור.
"כן," אמר דן.
השקט שבא אחרי זה היה שונה מכל שקט שהכיר.
כי פתאום הוא לא ידע מה יקרה עכשיו. הזיכרון של מחר נגמר, כמו שביל שנעלם בחול. לראשונה מזה שבועות, השנייה הבאה הייתה ריקה, פתוחה ולא כתובה, והוא עמד מולה כמו מול הים, וזה היה מפחיד וזה היה נפלא, והוא כמעט צחק.
לאה הסתכלה עליו זמן רב.
"ידעתי," היא אמרה לבסוף. "אבל פחדתי שתגיד לא." היא נשמה. "אם היית אומר לא, הייתי חושבת שאני משוגעת. או שאתה לא יודע מה קורה לך, וזה יותר גרוע."
"בהתחלה לא ידעתי," אמר דן. "עכשיו אני יודע יותר מדי."
והוא סיפר לה. לא הכול, אבל הרבה. על השתי שניות, על שתי העמודות, ועל השורה מאתמול בלילה, שבה הוא משקר לה.
"אז שינית את זה," אמרה לאה.
"שיניתי את זה."
"אז אתה לא חייב." היא אמרה את זה כמו מי שמגלה משהו חשוב. "גם אם אתה זוכר, אתה לא חייב."
דן לא ענה. הוא לא היה בטוח. משהו עוד ישב לו בבטן, כמו הסוללה החמה בפרדס.
לאה לקחה את התיק מהקיר. ואז עצרה, הסתכלה על הברז השבור, וכשדיברה שוב, הקול שלה היה אחר, רחוק יותר, כאילו היא מצטטת:
"סבא שלי אומר שאת זה כבר כתבו פעם. לפני שמונה מאות שנה."
ואז צלצל הפעמון.
בלילה דן פתח את הפנקס. בעמודה השמאלית, מול השיחה, הוא כתב קרה, ואחר כך מחק. אז כתב קרה אחרת, ומחק גם את זה.
לבסוף כתב, לראשונה, ברווח של אצבע שבין העמודות. השורה הייתה ארוכה ממה שהרווח הכיל, והאותיות נדחסו זו לזו:
שיניתי את האמצע. ובכל זאת, הסוף היה אותו סוף.