מה שראו יורדי הים

יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה.

— תהילים קז, כג-כד

סבא ז'אק גר בקומה הרביעית של בניין ישן בבת ים, בדירה של חדר וחצי שכל החלונות שלה פנו לים. הוא בחר אותה בגלל זה. כשהמתווך שאל אותו, בצרפתית איטית, אם הוא לא מעדיף משהו עם מעלית, סבא אמר שבגילו מעליות הן דבר מסוכן יותר ממדרגות, ושאדם צריך לראות את הים מהמיטה שלו, כדי שיידע בכל בוקר שהוא עוד שם.

לאה עלתה אליו כל יום שני וחמישי. היא הביאה לחם ותמרים, והוא הכין תה עם נענע כל כך מתוק שהכפית כמעט עמדה בו.

הוא כמעט לא דיבר עברית. אחרי כמעט שנה בארץ עוד לא ידע לקנות לחם לבד, לא ידע לשאול כמה זה עולה, ולא ידע להגיד לשכנה מהקומה השלישית שהחתול שלה שוב על המרפסת שלו. את כל זה עשתה בשבילו לאה.

אבל בשבת בבוקר, בבית הכנסת הקטן של יוצאי מרוקו ברחוב הסמוך, סבא ז'אק פתח את הפה, ומשם יצאה ארמית. רצופה, שוטפת, בעל פה, בלי ספר, עמודים על עמודים, בנגינה שלאה לא שמעה אצל אף אחד אחר. זקנים שישבו לידו הפסיקו להתפלל כדי להקשיב.

"זה הזוהר," הסביר לה פעם, בצרפתית, כשחזרו הביתה. "לא צריך להבין את השפה. צריך להבין את מה שמתחת לשפה."

לאה חשבה אז שזה משפט של זקנים. עכשיו היא כבר לא הייתה בטוחה.

✦

היא סיפרה לו על דן ביום שני, אחרי השיחה ליד הברז השבור.

לא את הכול. לא על השכנים ולא על הכבלים, כי זה לא היה שלה לספר. רק שיש ילד בכיתה שלה, שבלילה שבו הגיעו לארץ היא ראתה אותו יוצא מהים, ושעכשיו הוא זוכר דברים לפני שהם קורים.

סבא שתה את התה שלו לאט. הוא לא נראה מופתע. הוא נראה כמו מי שמחכה שהסיפור יגיע לחלק שהוא כבר מכיר.

"ואת האור," אמר לבסוף. "מתחת לספינה. את האור ראית."

לאה הניחה את הכוס. היא לא סיפרה לו על האור. היא לא סיפרה לאף מבוגר על האור.

"איך אתה יודע?"

סבא הצביע על החלון, על הים, שהיה באותה שעה כחול כהה ושקט.

"כי ראיתי אותו גם אני."

✦

הוא סיפר לה בצרפתית, בקול נמוך, כמו מי שמספר משהו בפעם הראשונה ולא רוצה להעיר אותו.

הוא נולד במוגדור, עיר נמל קטנה בדרום מרוקו, עם חומות לבנות ושחפים צועקים וריח של דגים ומלח בכל רחוב. אבא שלו היה חייט, אבל כל הדודים שלו היו דייגים. כשהיה בן שמונה, ביום שהים היה רגוע מדי, כמו שהדייגים אמרו אחר כך, הוא קפץ מהמזח אחרי כדור. זרם תפס אותו, ומשך אותו החוצה ולמטה.

"זוכרים את ההתחלה," אמר סבא. "את הקור. את הפחד. ואחר כך כבר לא פחד. אחר כך אור. ירוק, כחול, רך, מתחת. כמו מנורה שמישהו הדליק בקרקעית. והאור הזה..." הוא חיפש מילה בצרפתית ולא מצא, ואמר אותה בעברית: "נָשַׁם."

לאה לא אמרה כלום. היא שמעה את הלב שלה.

"הוציאו אותי על החוף, שלושה דייגים, אחרי עשרים דקות. עשרים דקות, לאה. ילד לא חי עשרים דקות מתחת למים. הרופא הצרפתי אמר שזה נס. אבא שלי אמר שזה בגלל הקמע. סבתא שלי לא אמרה שום דבר, רק הלכה לבית הכנסת ושרה את הפרק הזה." הוא הצביע על הקיר שמעל המיטה. שם היה תלוי פסוק ממוסגר, בכתב יד מרוקאי עגול: הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה.

"את יודעת מה מוזר בפסוק?" שאל.

לאה הנידה בראש.

"הוא לא אומר שהם ראו דגים." סבא חייך חיוך קטן. "הוא לא אומר שהם ראו גלים, או סערה, או אלמוגים. כתוב שהם ראו נפלאות, ושהם ראו אותן במצולה. בעומק. כל השנים קוראים את זה כמו שיר. אף אחד לא שואל מה בדיוק הם ראו שם."

✦

השמש התחילה לרדת, והים בחלון החליף צבע. לאה נזכרה בשאלה שבאה בשבילה.

"סבא. מה התכוונת כשאמרת שכבר כתבו את זה? לפני שמונה מאות שנה?"

הוא לא ענה מיד. הוא קם, לאט, עם יד על הגב, ניגש למדף הספרים הקטן והוציא ספר עבה בכריכת עור חומה ושחוקה. הוא לא פתח אותו. הוא רק החזיק אותו, כמו שמחזיקים תינוק ישן.

ואז אמר משפט בארמית, בנגינה של שבת בבוקר:

"קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא וּבָרָא עָלְמָא."

"אני לא מבינה," אמרה לאה.

"זה כתוב בזוהר. זה אומר: הוא הסתכל בתורה, ואז ברא את העולם." סבא החזיר את הספר למדף. "קודם היה הספר. ואחר כך העולם. העולם נברא מתוך ספר שכבר היה כתוב. כמו בית שבונים לפי תוכנית."

"אז הכול כבר כתוב?"

"הכול כבר כתוב," אמר סבא. "ואנחנו קוראים את זה. עמוד אחרי עמוד. בקצב שבני אדם יכולים לקרוא, שורה אחת בכל רגע." הוא חזר לכיסא שלו. "החבר שלך, לאה, לא רואה את העתיד. הוא פשוט הציץ לעמוד הבא. זה הכול."

✦

לאה הייתה צריכה ללכת. אמא תדאג, וכבר החשיך. היא לבשה את המעיל, נישקה לסבא את המצח ופתחה את הדלת.

ואז עצרה. משהו בסיפור לא היה שלם, כמו תרגיל חשבון שנשארה בו שארית.

"סבא. אחרי שהוציאו אותך מהים. היה לך... גם לך היה מה שיש לדן? זכרת דברים לפני שהם קרו?"

סבא הסתכל עליה זמן רב. מאחוריו, בחלון, נדלקו האורות הראשונים של הספינות.

"שנה," אמר. "בדיוק שנה. מיום הים ועד אותו יום בשנה הבאה."

"ואז?"

"ואז זה נגמר. בבת אחת, ביום אחד, כמו שהתחיל."

"למה?"

סבא ז'אק חייך, ולאה ראתה שהעיניים שלו רטובות.

"כי ביום ההוא," הוא אמר בשקט, "עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות."

הוא לא הוסיף מה זה היה, והיא לא שאלה. רק בדרך הביתה, בחושך, ברחוב ליד הים, היא עשתה חשבון בראש, ספרה בעברית כמו תמיד, והבינה שגם לדן יש יום של ים. הלילה של הכבל האחרון.

עוד קצת פחות מחצי שנה.