הרעש

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.

— תהילים יט, ד

איתמר היה בטוח שמכון מחקר אמור להיראות כמו בסרטים: דלתות זכוכית שנפתחות לבד, מסדרונות לבנים, אורות כחולים ואנשים בחלוקים שמדברים בשקט על דברים חשובים.

בפועל, הבניין ברחובות נראה כמו בית ספר ישן שמישהו שכח לסגור. היו בו קירות מתקלפים, מדרגות ששורקות, לוח מודעות ועליו מודעה בכתב יד, נמצא: מטרייה שחורה, לפנות לרינה בקומה 2, ובמזנון בקומת הקרקע מכונת קפה מכנית עם ידית שמושכים כמו בברז של בירה. דלתות הזכוכית נפתחו ביד. האורות היו צהובים. ואף אחד לא לבש חלוק.

"אני חשבתי שזה יהיה יותר..." התחיל איתמר.

"כולם חושבים," אמרה אמא שלו. היא הלכה מהר, כמו תמיד כשהייתה לחוצה. "כל מה שנראה כמו בסרטים כבר נכבה לפני שלוש שנים. מה שנשאר זה מה שאפשר להפעיל עם בורג ומברג."

הוא לא שאל למה הביאה אותו לכאן. הוא ידע. מאז הלילה של האורות הירוקים, אמא שלו ידעה שאיתמר יודע. היא לא כעסה. היא רק אמרה, באחד הערבים: "אם אתה כבר בפנים, עדיף שתהיה בפנים עם המבוגרים הנכונים." ובשבוע שעבר הודיעה לו שמישהי רוצה לפגוש אותו.

✦

פרופסור נעמה אלון הייתה נמוכה, עם שיער אפור קצוץ ומשקפיים עם מסגרת עבה, וידיים שלא הפסיקו לזוז, כאילו כל מחשבה שלה צריכה גם תנועה. החדר שלה היה מלא בדפים: על השולחן, על הרצפה, תלויים על חוטים לאורך הקיר כמו כביסה. על כל דף היו קווים. קווים זעירים שעולים ויורדים, אלפים אחד ליד השני, כמו דשא, כמו שיער, כמו גשם שמישהו צייר בעיפרון.

"זה הרעש," אמרה, כשראתה לאן איתמר מסתכל. "אתה רוצה לדעת מה זה?"

איתמר הנהן. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה, אבל הוא הנהן.

היא לקחה דף ריק והניחה עליו כוס מים ריקה.

"מה יש בכוס?"

"כלום."

"נכון. עכשיו תדמיין שאני מוציאה ממנה גם את האוויר. כל מולקולה. כל אטום. ואז סוגרת אותה כך ששום אור לא נכנס, ומקררת אותה עד הקור הכי גדול שיכול להיות. מה יש בכוס עכשיו?"

"עוד יותר כלום."

פרופ' אלון חייכה. "זה מה שחשבו פעם. אבל אז גילו שאין דבר כזה עוד יותר כלום. גם בריק הכי ריק, משהו רועד. כמו פני מים שנראים שקטים לגמרי, ומקרוב רואים שהם אף פעם לא עומדים במקום. דברים קטנים קטנים מופיעים לרגע ונעלמים. קוראים לזה תנודות ואקום. ואפשר אפילו למדוד אותן: אם שמים שני לוחות מתכת קרובים מאוד זה לזה בריק, הם נדחפים זה לזה, נדחפים על ידי כלום."

"זה אמיתי?" שאל איתמר. "או שזה חלק מהסיפור?"

"זה אמיתי," אמרה. "מדדו את זה כבר לפני הרבה שנים, הרבה לפני השכנים. זה החלק הקל."

היא הצביעה על הדפים שעל הקירות.

"החלק הקשה מתחיל כאן."

✦

היא פתחה ארון ברזל בפינת החדר, ארון עם שלושה מנעולים שהזכיר לאיתמר את ארון הישנים, והוציאה ממנו קופסת עץ. בתוך הקופסה, על בד כהה, שכב משהו בגודל של אגרוף.

זה נראה כמו אבן. אבן חלקה, אפורה־ירקרקה, כמו אבנים שהים משייף במשך אלף שנה. אבל כשאיתמר התקרב, הוא ראה שהיא לא אטומה. בפנים היה נוזל, או אור, או משהו ביניהם, וזה זז. לאט. גל אחד ארוך, ואחריו עוד אחד.

כמו נשימה.

"השכנים קוראים לזה משהו שאנחנו לא יודעים לבטא," אמרה פרופ' אלון. "אנחנו קוראים לזה המדיד. הוא מודד את הרעש. את הרעידה של הריק."

"וזה... עושה משהו?"

"רוב הזמן, הרעש הוא רק רעש. אקראי. בלי סדר, כמו גשם על גג. ככה הוא אמור להיות. ככה כל חוק בפיזיקה אומר שהוא חייב להיות." היא הורידה את המשקפיים וניגבה אותם בחולצה. "אבל לפעמים, מעט מאוד, יש בו דפוס. לא בעוד מקום ועוד מקום. בכל מקום. באותו רגע בדיוק. כאן, ובקרקעית האוקיינוס, ובמכשירים שהשכנים השאירו בחלל, רחוק מאיתנו יותר משאור יכול לעבור בשנים. כל הריק ביקום רועד יחד, באותו קצב, כאילו..."

היא עצרה.

"כאילו מה?"

"אני פיזיקאית, איתמר. אני לא אמורה להגיד את המשפט הבא."

"אז תגידי אותו בתור לא־פיזיקאית."

היא צחקה, צחוק קצר ומופתע.

"כאילו משהו שנמצא בכל מקום, בבת אחת, שם לב."

✦

אמא של איתמר עמדה כל הזמן ליד הדלת, עם הידיים שלובות. עכשיו היא אמרה בשקט: "נעמה. תגידי לו את השאר."

פרופ' אלון החזירה את המשקפיים לאף.

"השכנים יודעים על הרעש הזה כבר מיליוני שנים. הם אומרים שהם הוכיחו מה זה. לא האמינו, הוכיחו. עם מספרים. אני לא יודעת מה הם הוכיחו. אני רואה את המספרים ואני מבינה אולי חצי. השאר..." היא הרימה את הידיים. "אבל דבר אחד אני יודעת. בכל ההיסטוריה של השיחות בינינו לבינם, הם אף פעם לא נתנו לנו כלי. אף פעם. לא מכשיר ולא בורג. רק בקשות. רק אזהרות."

"אז למה עכשיו?"

היא הסתכלה על אמא שלו, ואמא שלו הנהנה.

"המדיד הגיע אלינו דרך תחנת עכו בלילה אחד בחורף," אמרה פרופ' אלון. "יחד איתו הגיעה העברה. הקצרה ביותר שקיבלנו מהם אי פעם. שורה אחת בלבד."

היא שלפה מהמגירה דף מודפס במכונת כתיבה, עם החותמת האדומה בפינה, אותה חותמת שאיתמר ראה פעם בארון של אמא שלו, בלילה שבו גילה ששמו של השליח הוא סוד.

תשמרו עליו עד שהילד יחליט.

איתמר קרא את התאריך שבראש הדף, ואז קרא אותו שוב, לאט, ספרה אחרי ספרה, כמו בחילוק ארוך.

זה היה הלילה של הכבל האחרון.

"איזה ילד?" שאלה פרופ' אלון בשקט. היא לא הסתכלה עליו. היא הסתכלה על האבן, שנשמה בקופסה. "את זה, איתמר, אני מקווה שאתה תגיד לי."

איתמר לא ענה. הוא חשב על דן, ועל השתי שניות, ועל הדיונה, ועל הקול של יואב במכשיר הקשר. אל תחתוך את הכבל האחרון.

בתוך הקופסה, האור באבן עצר לרגע, כאילו גם הוא מחכה לתשובה.

ואז, לאט, נשם שוב.