צינור השקיה

אֵינוֹ גוּף, וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף

— מתוך י"ג העיקרים, העיקר השלישי

תמר כתבה כבר שבע טיוטות, ואף אחת מהן לא הייתה חוק.

היא ישבה במטבח, ליד המדף עם הקופסה של התה, והמחברת הכחולה של אבא הייתה פתוחה לפניה. העמוד האחרון, עם התאריך הרועד 29.4.2029 ובלי שום מילה מתחתיו, נראה לה כמו שאלה שמישהו שאל ושכח לחכות לתשובה.

לידה הייתה המחברת שלה, שהתחילה אחרי הלילה של האורות הירוקים. אותו גודל, אותה כריכה כחולה, אבל עם חוקים מסוג אחר:

לא מתערבים. רק רואים.

מכשיר קשר דלוק תמיד.

אם הקול נשמע כמו אמא, ויודע את כל התשובות, זה לא אומר שזו אמא.

את החוק האחרון כתבה אחרי שלאה סיפרה לה על הלווייתן. היא הייתה גאה בו. הוא לקח משהו שלא עבד, תיקן אותו, והפך אותו לחוק טוב יותר.

אבל עכשיו, אחרי מה שאיתמר סיפר במקלט, על האבן שנושמת ועל הרעש שרועד בכל מקום בבת אחת, היא ניסתה לכתוב חוק על זה. ולא הצליחה.

טיוטה 1: לא מאמינים במה שלא רואים. מחקה. היא לא ראתה את השכנים, והם אמיתיים.

טיוטה 4: מה שמודדים, קיים. מחקה. אז מה עם מה שעוד לא יודעים איך למדוד?

טיוטה 7: יש דברים שאין להם חוקים. היא הסתכלה על זה זמן רב, ומחקה בכוח, עד שהנייר נקרע. כי זה לא חוק. זה הפוך מחוק.

✦

אבא נכנס בשמונה ועשרים, מאובק, עם התיק הארוך והחצובה על הכתף. אבא של תמר היה מודד. לא כמו המדיד באבן, אלא מודד קרקעות: הוא עבר בשדות ובחופים ובשטחי בנייה עם משקפת על חצובה ועם פנקס, ומדד איפה עובר כל קו. לפני השתיקה עשה את זה עם לוויינים. עכשיו עשה את זה כמו שעשו לפני מאה שנה: עם זוויות, סרט מדידה, עיפרון ומחברת.

"אני לא מאמין במה שאני לא יכול לסמן על מפה," היה אומר. זה היה החוק שלו לפני כל החוקים.

הוא ראה את הדף הקרוע והתיישב מולה.

"נו," אמר. "על מה החוק?"

תמר לא סיפרה לו על המדיד. זה לא היה שלה לספר. אבל היא שאלה שאלה אחרת, שהייתה בעצם אותה שאלה:

"אבא. יכול להיות שיש משהו שנמצא ממש פה, ואנחנו פשוט לא בנויים להרגיש אותו? לא כי הוא מתחבא, אלא כי אין לנו את החוש הנכון?"

היא ציפתה שהוא יצחק. או שיגיד אם אי אפשר לסמן את זה על מפה. במקום זה הוא קם, פתח את הדלת לחצר, ואמר: "בואי."

✦

בחצר, מגולגל על הקיר, היה צינור ההשקיה הירוק של אמא. אבא פרש אותו לאורך השביל, עשרה מטרים, עד הגדר. ואז לקח את תמר לקצה השני של החצר, ליד השער, רחוק.

"מה את רואה?"

"צינור."

"איזו צורה יש לו?"

תמר הסתכלה. מכאן, בחושך של הערב, באור הצהוב של המנורה מעל הדלת, הצינור נראה כמו קו. קו ירוק דק, שרוטט על השביל.

"קו."

"כמה כיוונים יש לקו?"

"אחד. קדימה ואחורה."

"נכון." אבא הלך איתה לאט עד שעמדו ממש מעל הצינור. הוא התכופף, ותמר התכופפה איתו. "ועכשיו?"

מקרוב הצינור היה עגול. היה לו היקף. היה לו צד עליון וצד תחתון, ושני צדדים, ואפשר היה ללכת סביבו.

על הצינור, באור של המנורה, הלכה נמלה. היא לא הלכה לאורך הצינור. היא הלכה מסביב לו, בעיגול, עלתה מצד אחד ונעלמה מהצד השני, ואז הופיעה שוב מלמטה.

"בשבילנו, מרחוק, יש לצינור כיוון אחד," אמר אבא. "בשביל הנמלה יש לו שניים. היא מכירה כיוון שאנחנו לא רואים מהשער, כי הוא מגולגל, קטן מדי ביחס אלינו." הוא הזדקף, והברכיים שלו נקשו. "יש פיזיקאים שחושבים שהעולם בנוי בדיוק ככה. שחוץ מהכיוונים שאנחנו מכירים, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, יש עוד כיוונים. מגולגלים. קטנים כל כך שאין לנו שום סיכוי להרגיש אותם. קוראים לזה תורת המיתרים. אף אחד עוד לא הוכיח אותה."

"אז זה אולי לא נכון."

"אולי לא." אבא חייך. "אבל זה מלמד משהו שהוא נכון בטוח. החושים שלנו בנויים לגודל שלנו. אנחנו לא רואים מה שקטן מדי, וגם לא מה שגדול מדי. אנחנו לא שומעים מה שעמוק מדי, וגם לא מה שגבוה מדי. העיניים שלך, תמר, הן כמו סרט מדידה. מצוין לחצר. גרוע לכוכבים." הוא הסתכל למעלה, אל השמיים, שהתחילו להתמלא. "ואם יש משהו שנמצא בכל מקום, הוא בטח גדול מדי בשביל כל סרט מדידה."

תמר שתקה. בראש שלה התחיל להיווצר משהו. לא חוק. משהו שדומה לחוק, אבל רך יותר.

"בבית הכנסת," אמר אבא פתאום, בקול אחר, "סבא שלך היה אומר את זה בכל שבת. בשלושה־עשר העיקרים. שהוא אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף. כשהייתי ילד חשבתי שזה אומר שאי אפשר לגעת בו. רק היום, בגיל חמישים ושלוש, אני מבין שזה אומר משהו אחר." הוא גלגל את הצינור בחזרה, לולאה אחרי לולאה. "הכלים של הגוף, העיניים, הידיים, האוזניים, הם לא הכלים הנכונים בשבילו. זה לא אומר שהוא לא שם. זה אומר שאנחנו מודדים עם הסרט הלא נכון."

✦

בלילה, אחרי שאבא הלך לישון, תמר פתחה את המחברת שלה וכתבה חוק. החוק הראשון שלא היה הוראה, אלא הזמנה:

כשמשהו נראה כמו קו, לך קרוב יותר.

היא סגרה את המחברת. ואז, כי היא תמר, וכי תמר לא הולכת לישון בלי לסדר דברים, היא אספה את הפנקסים של אבא מהשולחן בכניסה כדי להחזיר אותם לארגז. פנקסי מדידה ישנים, עשרות, מסודרים לפי תאריכים, כל עמוד מלא במספרים ובשרטוטים קטנים ובכתב יד ישר, כמו שרק אבא שלה כותב.

פנקס אחד נפל ונפתח על הרצפה.

היא הרימה אותו, והעין שלה נתקעה בשורה אחת. לא בגלל המספרים, אלא בגלל המקום.

15.8.2030. החוף הצפוני. מדידה לסוכת מציל חדשה: 200 מ' צפונה מהמיקום הנוכחי. הסוכה הישנה תפורק. העתקה: שישי בבוקר.

תמר עמדה בחושך עם הפנקס ביד, וספרה ימים על האצבעות. חמישי. שישי.

שבת.

השבת שבה דן נסחף מעבר לשובר הגלים. השבת שבה, כמו שדן סיפר להם, המציל היה רחוק.