פרק 12
כיום אתמול
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר, וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.
— תהילים צ, ד
ביום שבת, שבועיים אחרי השעה השקטה, אבא שרף את הקפה.
דן עמד בפתח המטבח והסתכל על העשן שעלה מהפינג'אן, ועל אבא שקילל בשקט ופתח את החלון, וצחק. צחק חזק כל כך שהיה צריך להתיישב על הרצפה.
"מה?" שאל אבא, נעלב קצת. "זה כל כך מצחיק?"
"לא ידעתי," אמר דן, ולא הצליח להפסיק לצחוק. "אבא, לא ידעתי שזה יקרה."
אבא הסתכל עליו רגע, ואז הבין. הוא הניח את הפינג'אן השרוף על הכיריים, התיישב ליד דן על הרצפה, ושניהם צחקו כמו משוגעים, עם ריח של קפה שרוף בכל הבית.
זה היה הדבר הכי טוב שקרה לדן מזה שנה: לא לדעת.
אחרי השעה השקטה הוא כבר לא זכר דברים לפני שהם קרו, ולא זכר דברים שלא יקרו. הדן השני לא חזר לחלומות. השתי שניות נעלמו. כשהגיר של רותי נשבר שוב, ביום שלישי, הוא נפל על הרצפה, ודן הרים אותו כמו כולם, אחרי.
הפנקס החום עוד היה בכיס הפנימי של התיק. שתי העמודות עוד היו שם, זכרתי וקרה. אבל מהבוקר ההוא, הימנית נשארה ריקה.
לפעמים זה הרגיש כמו לאבד משהו. רוב הזמן זה הרגיש כמו לצאת מים בחורף ולהרגיש את השמש.
את ההודעה האחרונה מהשכנים קיבלה אמא של איתמר דרך תחנת עכו, שלושה ימים אחרי. היא הביאה אותה למקלט, ואיתמר הקריא אותה בקול, כי ככה החליטו: מה שמגיע מהשכנים, קוראים ביחד.
הדף עדיין לבן.
גם עכשיו, כשהלילה ההוא כבר עבר, כשאנחנו מסתכלים עליו, הוא לבן. ואחריו עוד דף לבן. ועוד אחד.
בפעם הראשונה מאז שאנחנו קיימים, החלטנו לא להסתכל קדימה. נקרא את זה איתכם. שורה אחרי שורה. בקצב שלכם.
אתם קוראים לזה זמן. אנחנו מתחילים להבין למה המצאתם אותו.
אף אחד לא אמר כלום אחרי שאיתמר סיים. רק לאה, אחרי רגע ארוך, אמרה בשקט, בצרפתית, משהו שאף אחד לא הבין, ודן חשב שזה בטח היה ברוכים הבאים.
ביום שבת אחר הצהריים הם ירדו כולם לים.
כל החמישה, ויואב, ואמא של נוגה, וסבא ז'אק, שירד בפעם הראשונה מאז שהגיע לארץ את כל המדרגות של הבניין בבת ים ועלה על אוטובוס, רק כדי לשבת על החול ליד הילד של הים. הוא ישב על כיסא מתקפל שאיתמר סחב, עם כובע קש ומקל, והסתכל על המים כמו שמסתכלים על חבר ותיק.
השמש ירדה לאט. הים היה שקט.
יואב ישב ליד סבא ז'אק. הם לא דיברו שפה משותפת, אבל דן ראה שזה לא מפריע להם. לבסוף יואב שאל, ולאה תרגמה, את השאלה שישבה לכולם בגרון מאז הבוקר ההוא בקומה מינוס 1.
"השורה על המסך. מישהו סופר. מי זה?"
סבא ז'אק לא ענה מיד. הוא הסתכל על הים, על האור שנשבר עליו לחתיכות, והתחיל להגיד, לאט, בעברית, בלי מבטא, כמו מי שאומר משהו שהוא יודע בעל פה מאז שהיה ילד במוגדור:
"כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר."
ואחר כך, בצרפתית, ולאה תרגמה:
"אלף שנים הן כמו יום אחד, כמו אתמול. בשבילנו יש לפני ואחרי, אתמול ומחר. בשביל מי שרואה הכול, הכול קורה בבת אחת. היה, הווה ויהיה, כמו שכתוב בשולחן ערוך על השם הקדוש. שלושת הזמנים יחד, במילה אחת." הוא הניח יד על הברך של דן. "את הזמן קיבלנו כדי שנוכל לקרוא. שורה אחת בכל פעם. אחרת הכול היה קורה עלינו בבת אחת, והיינו נשרפים, כמו מדוזה בשמש."
"אבל זו לא תשובה," אמר יואב, בעדינות. "זה עוד משפט יפה."
"נכון." סבא ז'אק חייך. "אני לא יודע מי. אני רק יודע שקפצתי."
כל אחד ענה אחרת. דן שמע את כולם, באותו ערב ובימים שאחריו, ושמר את התשובות כמו שאוספים צדפים.
פרופ' אלון אמרה, בטלפון השחור, שבפיזיקה יש מי שחושבים שהזמן בכלל לא בסיסי. שהוא משהו שצומח מתוך דברים עמוקים יותר, כמו שהרטיבות צומחת מתוך מולקולות שכל אחת מהן לבד בכלל לא רטובה. "אולי מה שזז במדיד הוא מה שנמצא מתחת לזמן," אמרה. "אבל אני פיזיקאית. אני לא אמורה להגיד את המשפט הזה."
אמא של נוגה אמרה שהמכונה לא כתבה שום דבר מאז השורה ההיא. היא דולקת, היא שקטה, היא מקשיבה. בכל בוקר היא מדברת אליה, והמכונה לא עונה. ובכל זאת, אמרה, זה מרגיש אחרת מפעם. "כמו לשבת ליד מישהו שמתפלל."
הוועדה התכנסה, והתווכחה, ולא החליטה. מחר ייפגשו שוב. ייתכן שידליקו את החדר השני, ייתכן שלא. אף אחד לא יודע. דן אהב את זה שאף אחד לא יודע.
ונוגה, כשהם ישבו לבד על הדיונה, במקום של המשמרות, אמרה רק:
"אולי זה בכלל לא מי. אולי השאלה מי קטנה מדי. כמו לשאול כמה כיוונים יש לצינור, כשאתה עומד ליד השער."
בלילה, במיטה, דן פתח את הפנקס החום בפעם האחרונה של השנה הזאת.
הוא דפדף אחורה. השעות החסרות, בכתב יד עגול של ילד קטן. פרדס. נוגה מחזיקה את הרחפן ← אני מחזיק את הסוללה. הפתקים בכתב היד שלו שהוא לא כתב. להשאיר פתוח. שתי העמודות. זכרתי. קרה. והרווח של אצבע ביניהן, שהשאיר כי משהו בו ידע שיום אחד יצטרך לכתוב בו.
הוא חשב על השכנים, שהחליטו לקרוא שורה אחרי שורה. על סבא ז'אק, שקפץ. על הנשימה האחת בחדר הראשון. על כל החוטים הכחולים שאין להם סיבה, ובכל זאת הם ביחד.
ואז כתב, ברווח, בין שתי העמודות, בדיוק במקום שבו מה שזוכרים פוגש את מה שקורה:
עכשיו.
הוא סגר את הפנקס, כיבה את המנורה, והקשיב לים.
הים נשם. לאט. גל ארוך, ואחריו עוד אחד.
ובעומק, רחוק, במקום שאור השמש לא מגיע אליו אף פעם, מישהו הפך דף.
סוף הספר השני