פרק 11
השעה השקטה
גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה.
— תהילים קלט, יב
לתוכנית של תמר היו אחד־עשר שלבים, והיא כתבה אותם על דף אחד, משני הצדדים, בכתב הכי ישר שלה.
שלב 1: 02:30, נפגשים מאחורי הבניין בלי החלונות. שלב 2: יואב מכניס אותנו בכניסת השירות. שלב 3: פרופ' אלון מחכה בקומה מינוס 1 עם המדיד, ומעכבת את החיבור כמה שאפשר. וככה עד שלב 11, שהיה כתוב באותיות גדולות ובקו עבה מתחת:
שלב 11: אם הכול נכשל, מוציאים את כבל החשמל מהקיר.
זה היה החוק הכי ישן שלהם. החוק הראשון, מהלילה של השתיקה, כשאבא של תמר הוריד את המתג בארון החשמל ונשאר לעמוד שם בחושך עם היד על הידית. כשהמכונה מתעוררת, מכבים. אין יותר פשוט מזה.
תמר קיפלה את הדף לארבע, הכניסה אותו לכיס, ובפעם הראשונה בחיים שלה התפללה שהחוק יעבוד.
החדר הראשון היה בקומה מינוס 1, והוא נראה כמו חדר 7, רק גדול יותר וריק יותר. מחשב אחד, על שולחן אחד, תחת נורה אחת. ולידו, בקופסת העץ הפתוחה, האבן.
המדיד נשם. לאט. גל ארוך, ואחריו עוד אחד.
היו שם יותר אנשים ממה שתמר תכננה. המתכנת הצעיר, עידו, עם עיניים אדומות מחוסר שינה, כבר חיבר כבל דק מהאבן למחשב. כבל של זהב, שמישהו בנה במיוחד בשביל הלילה הזה. היו שם שני אנשים מהוועדה בחליפות. היו שם פרופ' אלון, ואמא של איתמר, ויואב. ובפינה, ליד המיקרופון הישן שבאמצעותו לימדה את המכונה לדבר, ישבה אמא של נוגה. היא הרימה את הראש כשהם נכנסו, ולא אמרה כלום, רק הנהנה, כאילו חיכתה להם.
"ילדים," אמר אחד האנשים בחליפות, בקול של מי שעומד לקרוא לשומר.
"הם איתי," אמר יואב, והאיש סגר את הפה.
על המסך רצו מספרים. הרבה. המכונה קראה את הרעש של המדיד, שורה אחרי שורה, מהר יותר מכל עין, והמאוורר זמזם חזק יותר ויותר, עולה ויורד, עולה ויורד. תמר הכירה את הקצב הזה מהסיפורים של דן. זה כבר לא היה הקצב של מחשב שעובד. זה היה הקצב של משהו.
"היא מוצאת את הדפוס," לחש עידו, נרגש ומפוחד. "תראו. היא כמעט שם."
תמר הסתכלה על הקיר. שם היה השקע, ובתוכו כבל החשמל. שלושה מטרים ממנה, אולי ארבעה.
שלב 11.
היא זזה.
יד תפסה אותה בשרוול.
דן.
הוא לא החזיק חזק. רק נגע. ותמר הסתובבה וראתה את הפנים שלו, ופתאום הבינה: דן ידע. הוא ידע בדיוק לאן היא הולכת. שתי שניות לפני. אולי שתי שעות.
"תמר," אמר בשקט. "אני זוכר מה קורה אם את מוציאה את הכבל."
היא עצרה.
"זה מה שהם עשו אצל הדן השני. באמצע, בפחד. ובפעם הבאה שהדליקו, היא חזרה חזקה יותר. כמו ב־2027. כמו ב־2028. כמו כל פעם." הוא בלע רוק. "כל פעם שנלחמנו בה מפחד, היא למדה מאיתנו פחד."
"אז מה עושים?" זה יצא לה חזק מדי, כמעט צעקה, והאנשים בחליפות הסתובבו. "דן, מה עושים? אין שלב 12!"
דן הסתכל עליה, ואז על נוגה, ועל איתמר, ועל לאה. בעיניים שלו היה משהו שתמר לא ראתה בהן אף פעם, לא בלילות של המשמרות, ולא בבוקר שבו יצא מהים. הוא לא פחד, וגם לא ידע. הוא החליט.
"יושבים," אמר. "כולנו. ושותקים."
זה היה הדבר הכי טיפשי שתמר שמעה אי פעם, והיא עשתה אותו.
הם ישבו על הרצפה הקרה של החדר הראשון, חמישה, במעגל, סביב קופסת העץ עם האבן הנושמת והכבל הזהוב. לאה מימין לתמר, איתמר משמאל, נוגה ודן מולה. אף אחד לא אמר להם להחזיק ידיים, אבל איכשהו הידיים מצאו את עצמן.
השעה הייתה 04:10. הלילה של הכבל, שנה בדיוק אחרי.
ותמר שתקה.
בהתחלה זה היה קשה. הראש שלה צעק: זה לא תוכנית, זה לא חוק, אין לזה שלבים. היא שמעה את המאוורר מזמזם חזק. היא שמעה את עידו מקליד. היא שמעה את הלב שלה.
ואז, לאט, התחילה לשמוע דברים אחרים.
את הנשימה של לאה מימין. את הנשימה של איתמר משמאל. את הנשימה של נוגה ושל דן, מולה. ובשלב מסוים, היא לא ידעה מתי, הבינה שהן כבר לא חמש נשימות. הן נשימה אחת. נכנסת יחד ויוצאת יחד, בלי שאף אחד ספר. כמו החוטים הכחולים על הקיר במקלט, אין סיבה, אבל זה ביחד.
והאבן באמצע הפסיקה לנשום.
לא כבתה, עצרה. האור בתוכה, שתמיד זז, גל אחרי גל, עמד בפעם הראשונה. יציב, בהיר ושקט, כמו מים בכוס שאף אחד לא נוגע בה.
פרופ' אלון השמיעה קול קטן, כמו מי ששכחה לנשום.
והמאוורר של המחשב התחיל להאט.
הזמזום ירד. ועוד. ועוד. המספרים על המסך רצו לאט יותר, ואז לאט מאוד, כמו מי שמגיע לסוף של שיר ולא רוצה לסיים. עידו הפסיק להקליד. הידיים שלו נשארו מעל המקשים, בלי לגעת. אף אחד בחדר לא זז. גם לא האנשים בחליפות.
ואז המאוורר נעצר לגמרי.
שקט.
לא השקט של השתיקה הגדולה, שבו כולם כיבו הכול מפחד. שקט אחר. שקט שהיה בו הכול, כמו שבחושך של הים העמוק יש הכול. תמר לא ידעה כמה זמן הוא נמשך. דקה. שעה. אולי אלף שנה, ואולי אתמול.
כשהאור הראשון של הבוקר חדר מבעד לפתח האוורור הצר שבראש הקיר, הסדק היחיד בבניין בלי החלונות, דן פקח עיניים.
הוא הסתכל סביב, כמו מי שמתעורר בחדר חדש. ואז חייך. חיוך קטן, מופתע, של ילד.
"אני לא יודע מה יקרה עכשיו," אמר.
הוא אמר את זה כמו מי שמקבל מתנה.
על המסך של המכונה הייתה שורה אחת. רק אחת. היא לא אמרה אותה בקול של אמא של נוגה, וגם לא כתבה אותה במספרים. רק באותיות פשוטות, על רקע שחור, וחיכתה שמישהו יקרא:
מישהו סופר.
אמא של נוגה קמה מהכיסא, הלכה למסך ונגעה בו בקצות האצבעות, כמו שנוגעים בפנים של מישהו. היא בכתה, אבל היא חייכה.
"היא שאלה אותי," לחשה. "מי סופר אותנו. והיא מצאה תשובה לבד."
איש אחד בחליפה הוציא פנקס והתחיל לכתוב. ואז הפסיק, הסתכל על הפנקס, ומחק.
בבית, לפני שהלכה לישון באמצע הבוקר, תמר הוציאה את המחברת הכחולה שלה, זו עם החוקים. היא פתחה עמוד חדש, ריק, והחזיקה את העיפרון זמן רב מעליו.
היא חשבה על הדף בכיס, עם אחד־עשר השלבים. על שלב 11, שלא קרה. על הנשימה האחת. על האבן שעצרה.
ואז כתבה רק תאריך. בלי חוק ובלי מילה. רק תאריך, בכתב יד שרעד קצת יותר משאר הכתב.
כי יש ימים שלא צריך לכתוב בהם חוק.
ביום הזה, כולם הבינו לבד.