הדן השני

בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

— תהילים צ, ב

לאיתמר היה כלל: אם משהו מפחיד אותך, תעשה עליו בדיחה לפני שהוא עושה בדיחה עליך.

הכלל עבד שנים. הוא עבד בחנוכה ההוא, כשהנשיא האמריקאי הופיע בטלוויזיה. הוא עבד בלילה של השתיקה. הוא עבד בלילה של האורות הירוקים, לפחות עד הרגע שבו הים האיר עד האופק.

הוא הפסיק לעבוד ביום שלישי, כשדן סיפר להם על החלומות.

✦

הם ישבו במקלט, מול קיר הצירופים. נשארו שלושה שבועות ללילה של הכבל, ואף אחד לא אמר את זה בקול, אבל כולם ספרו. תמר סימנה בלוח שנה. לאה ספרה בעברית, בשקט, כל בוקר. נוגה פשוט ידעה.

דן דיבר בלי להסתכל עליהם. הוא הסתכל על החוטים הכחולים.

"זה התחיל לפני חודש. בהתחלה רק בלילות, ועכשיו גם כשאני ער, כשאני עוצם את העיניים לשנייה. אני רואה את החדר שלי, אבל אחר. אותה מיטה, אותו חלון, אבל על הקיר יש מסך. מסך דולק. כל הזמן. ומישהו בתוכו מדבר בשקט, ואומר לי לילה טוב."

"זה סתם חלום," אמרה תמר, אבל בקול של מי שכבר לא מאמינה לחוק של עצמה.

"ובמיטה יש ילד," אמר דן. "והוא אני."

שתיקה.

"הוא נראה כמוני. אותן ידיים, אותה ד' עקומה, כי ראיתי אותו כותב. אבל הוא לא איבד אף פעם שעות. הוא אף פעם לא שקע. הוא לא מכיר את הפנקס החום, כי אין לו למה." דן נשם. "ואין שם שכנים. כלומר, יש, בעומק. אבל הם לא באים. אף אחד לא מושיט."

"ומה עם..." איתמר שמע את עצמו מתחיל בדיחה, משהו על האם לפחות יש לו ציונים טובים יותר, והבדיחה מתה לו בפה. "ומה עם המכונה?"

דן הסתכל עליו בפעם הראשונה.

"אצלו השתיקה נגמרה," אמר. "הדליקו מחדש, חדר אחרי חדר, בדיוק כמו אצלנו. ואז משהו קרה, ואני לא יודע מה. ועכשיו המכונה שם בכל בית, בכל קיר. כולם רגועים. כולם. אף אחד לא מפחד, אף אחד לא כועס, אף אחד לא בוחר כלום, כי אין צורך. אין צורך לדאוג." הוא חיבק את הברכיים. "והכי מפחיד זה לא שזה רע. זה שזה נראה טוב."

נוגה שאלה את השאלה שכולם פחדו לשאול. היא שאלה אותה בשקט מוחלט:

"ואני? אני שם?"

דן לא ענה. ואיתמר ראה את הפנים של נוגה מבינות את התשובה מתוך השתיקה, כמו שהיא תמיד מבינה דברים.

✦

למחרת, איתמר נסע לרחובות.

הוא לא אמר לאף אחד. הוא לקח את האוטובוס המשתעל ואת הרכבת הישנה עם הקטר, ונכנס לבניין שנראה כמו בית ספר ששכחו לסגור. פרופ' נעמה אלון ישבה בחדר עם הדפים התלויים על החוטים, ולא נראתה מופתעת לראות אותו.

"שאלה של לא־פיזיקאי," אמר איתמר, עוד לפני שאמר שלום. "יכול להיות שיש עוד עולם? כמו שלנו, אבל שבו דברים קרו אחרת?"

היא הורידה את המשקפיים.

"יש פיזיקאים שחושבים שזה לא רק יכול להיות," אמרה לאט. "שזה מה שקורה כל הזמן. היה אחד, יו אוורט, לפני שבעים וחמש שנה בערך. הוא הסתכל על המשוואות של הקוונטים, שבהן חלקיק קטן יכול להיות גם פה וגם שם עד שמסתכלים עליו, ושאל: ומה אם אף פעם לא צריך לבחור? מה אם בכל פעם שהעולם יכול ללכת בשתי דרכים, הוא הולך בשתיהן? מתפצל. כמו ענף של עץ."

"אז יש עולם שבו לא הייתה שתיקה."

"אם אוורט צדק, יש עולם לכל דבר שהיה יכול לקרות. מיליארדים. אינסוף. עולם שבו הספינה של לאה לא עצרה, ועולם שבו סוכת המציל לא זזה." היא היססה. "ועולם שבו ילד אחד לא חתך כבל אחד."

"ואפשר להגיע לשם?"

"לא." היא אמרה את זה מהר וברור, כמו מורה שמגינה על תלמיד מטעות. "גם אם הם קיימים, הם לא נוגעים זה בזה. אין דלת. אין גשר. רוב הפיזיקאים בכלל לא מקבלים את הרעיון, ואין שום ניסוי שיכול להוכיח אותו או להפריך אותו. זה רעיון, איתמר. רעיון יפה ומטריד. לא יותר."

איתמר הנהן. אחר כך שאל את מה שבאמת בא לשאול.

"ומה אמא שלי לא סיפרה לי?"

פרופ' אלון שתקה זמן רב. אחר כך קמה, סגרה את הדלת, והתיישבה מולו.

"הוועדה החליטה," אמרה בשקט. "על דעת כולם, חוץ ממני ומאמא שלך. הם לא מחכים יותר ליואב. יש מתכנת אחר, צעיר, שמוכן. הם הולכים לחבר את המכונה החדשה למדיד. היא תקרא את הרעש מהר יותר מכל בן אדם, אולי תמצא את הדפוס, אולי תבין מה הוא."

"מתי?"

פרופ' אלון לא ענתה, וזו הייתה התשובה.

"בלילה של הכבל," אמר איתמר.

"הם בחרו את התאריך כי אמרתי להם, בטעות, שבתאריכים שקשורים לדן המדיד פעיל יותר." היא כיסתה את הפנים בידיים. "חשבתי שאני עוזרת."

✦

בערב איתמר ישב עם סבתא שלו על המרפסת, ליד המכונית בלי ההגה, שבה עכשיו גרו ארבע תרנגולות במקום שלוש. סבתא קילפה תפוז, כמו בכל ערב, ולא שאלה כלום. היא אף פעם לא שאלה. היא חיכתה.

"סבתא," אמר איתמר לבסוף. "מה זה עולם?"

סבתא הרימה את הגבות.

"בשביל הבר מצווה," שיקר איתמר. "יש פסוק. ומעולם עד עולם."

"אה." היא הושיטה לו פלח. "אבא שלי, זיכרונו לברכה, היה אומר שעולם זה מלשון העלם. נעלם. אותן אותיות. העולם נקרא עולם כי הוא מכסה. הוא כמו וילון. מאחוריו יש משהו, והעולם כולו הוא הבד שמסתיר אותו." היא אכלה פלח. "אז מעולם עד עולם זה גם מנצח עד נצח, וגם, אם אתה רוצה, מוילון לוילון. מעולם לעולם."

"ומה מאחורי הווילון?"

סבתא חייכה את החיוך שלה, זה מהחנוכה ההוא, של נו. ידעתי.

"אם הייתי יודעת, מתוק שלי, לא היה צריך וילון."

✦

באותו לילה, בשתיים וחצי, מכשיר הקשר ליד המיטה של איתמר רחש. זה היה דן. הקול שלו היה שקט ורועד, הקול של מי שהתעורר עכשיו.

"איתמר. ראיתי אותו שוב. את הדן השני."

"מה הוא עשה?"

"הוא הסתכל עליי. בפעם הראשונה. הוא ראה אותי, מבעד לחלום, מבעד לדף. כמו שמסתכלים במראה ומבינים שזה לא בדיוק אתה." הפסקה. רחש. "והוא דיבר."

איתמר התיישב במיטה. הלב שלו דפק.

"מה הוא אמר?"

דן חיכה רגע ארוך, ארוך מדי.

"הוא אמר: אצלנו חיברו."