היד שכותבת

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה.

— משנה, אבות ג, טו

העיפרון היה כבר חצי שעה ביד שלו, ודן עוד לא כתב כלום.

חדר 7 היה קטן יותר ממה שדמיין. הוא דמיין אותו כל חייו, מאז שאבא התחיל לעבוד בבניין בלי החלונות: חדר סודי, מסוכן, עם קירות עבים כמו של כספת. בפועל היו בו שולחן ארוך, נורה אחת, מחשב ישן שמאוורר זמזם בתוכו, וריח של עיפרון וגרפיט. כמו המעיל של אבא בכל ערב.

על השולחן היה פרוש סרט הנייר, מוחזק בקצוות בספרים ישנים. ליד הקפיצה הצרה, ליד 17.8.2030, 11:42, הנייר היה ריק. רק קווים זעירים.

ודן ידע בדיוק מה יהיה כתוב שם. באיזה גובה, באיזה לחץ של עיפרון, עם הד' העקומה. הוא זכר את זה מאתמול בבוקר, ברור כמו כל הזיכרונות של מחר: היד שלו, העיפרון, ארבע מילים וחתימה. אבא, זה לא בגללך. — ד.

הוא רק לא זכר אם הוא רצה לכתוב אותן.

אבא עמד ליד הדלת ולא אמר כלום. הוא הביא את דן לכאן ביום שישי בצהריים, כשהבניין היה ריק, עם תעודת מבקר מזויפת למחצה ופנים שאמרו אני לא מבין מה אני עושה, אבל אני עושה את זה. הוא לא שאל למה. הוא רק שאל, בדרך, באוטובוס: "מה אתה הולך לכתוב?"

"אני לא יודע אם אני הולך לכתוב," אמר דן. "אני רק יודע שאני זוכר שכתבתי."

ואז שניהם שתקו, כי לא הייתה בעברית דרך נורמלית להמשיך את המשפט הזה.

✦

הבעיה הייתה פשוטה, ודן הרגיש אותה בבטן כמו אבן.

אם הוא כותב, הוא רק עושה את מה שכבר זכר. כמו שחקן שמקריא שורה מתסריט. כמו בובה שמישהו מזיז לה את היד. ואז כל הסיפור, הלילה של הכבל, הבחירה, להשאיר פתוח, כל מה שהוא היה גאה בו, היה בעצם עוד שורה שמישהו אחר כתב מראש, והוא רק עבר עליה בעיפרון.

ואם הוא לא כותב?

הוא לא ידע מה יקרה אם הוא לא כותב. אולי הזיכרון פשוט ייעלם, כמו השיחה עם לאה ליד הברז. אולי העולם יתקפל כמו דף. ובחלק של הבטן שבו ישבה האבן, הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לבדוק: שאפשר לא לכתוב. שיש עדיין משהו שהוא שלו.

הוא חשב על הקיר במקלט. על החוטים הכחולים. על המציל, על הזרם, על הספינה של לאה, על המאוורר. מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, אמרה תמר מול הקיר, כי ככה אבא שלה אמר כשראה אותו. הצעדים של האדם מוכנים מראש.

אז מה נשאר לו? מה, בכל הסיפור הזה, היה שלו?

✦

הוא חשב על יום רביעי, על הדירה בבת ים.

לאה לקחה אותו לשם אחרי בית הספר, כי אמרה שיש מישהו שחייב לפגוש אותו. סבא ז'אק פתח להם את הדלת, הסתכל על דן הרבה זמן, יותר מדי, ואז אמר בעברית, במבטא כבד, את המשפט השני בעברית שלאה שמעה ממנו אי פעם:

"אתה הילד של הים."

הם שתו תה מתוק מדי. ודן שאל, דרך לאה, שתרגמה לצרפתית ובחזרה, את השאלה שישבה לו בגרון כל השבוע: מה הוא עשה. ביום שבו נגמרה השנה שלו. מה היה צריך לעשות.

סבא ז'אק הסתכל בחלון, על הים.

"ביום ההוא, שנה בדיוק אחרי שהים החזיר אותי, קמתי בבוקר וזכרתי," אמר, ולאה תרגמה, לאט. "זכרתי ילדה. קטנה, עם שמלה צהובה, על אותו מזח. זכרתי אותה נופלת. זכרתי את הזרם. ידעתי שזה יקרה בצהריים, כמו שאתה יודע עכשיו שתי שניות לפני."

"והלכת להציל אותה."

"זכרתי שאני הולך להציל אותה. וזה מה שהפחיד אותי." סבא חייך. "כי חשבתי בדיוק מה שאתה חושב עכשיו, ילד. חשבתי: אם אני כבר זוכר שאני קופץ, אז אני לא קופץ. אני רק נקפץ. כמו בובה. ישבתי בבית כל הבוקר וכעסתי. החלטתי שלא אלך. שאראה לכולם, לים, לאור ולשמיים, שאני לא בובה."

"ומה קרה?"

"בצהריים שמעתי את הצעקה מהחלון." הוא הניח את הכוס. "ואז הבנתי משהו. הזיכרון לא קפץ בשבילי. הזיכרון ישב איתי בבית כל הבוקר. אם הרגליים שלי לא היו רצות, היא הייתה טובעת, ושום זיכרון לא היה מוציא אותה מהמים. הספר אולי כתוב, ילד. אבל היד שכותבת בו היא עדיין היד שלך. אף אחד לא כותב בשבילך. גם כשאתה יודע מה יהיה כתוב."

הוא קם, ניגש למדף והוציא תמונה ישנה בשחור־לבן: אישה צעירה, יפה, עם צמה ארוכה ועיניים שצוחקות.

"השם שלה היה אסתר," אמר. "התחתנו כשהייתי בן עשרים ושתיים."

לאה הפסיקה לתרגם באמצע. היא הסתכלה על התמונה, ואז על סבא שלה, ואז שוב על התמונה, ודן ראה את הפנים שלה משתנות. סבתא.

"אם הייתי נשאר בבית," אמר סבא ז'אק בשקט, בצרפתית, ולאה כבר לא הייתה צריכה לתרגם, כי דן הבין את זה מהעיניים שלה, "לא היית כאן, לאה."

ואחר כך, כשהם כבר עמדו בדלת, הוא אמר לדן עוד משפט, משפט מהמשנה, שלמד בילדות במוגדור, בבית כנסת עם קירות לבנים:

"הכל צפוי, והרשות נתונה. הכול רואים מראש. ובכל זאת, הבחירה שלך. אל תשאל אותי איך שניהם נכונים ביחד. חכמים גדולים ממני לא ידעו. אני רק יודע שזה נכון, כי קפצתי."

✦

בחדר 7 המאוורר זמזם. אבא עמד בדלת.

דן הסתכל על המקום הריק ליד הקפיצה, וראה בראש את המשפט שזכר. אבא, זה לא בגללך.

ופתאום הבין מה הייתה הטעות שלו. הוא חשב שהשאלה היא אם לכתוב. אבל זו לא הייתה השאלה. השאלה הייתה אם הוא מתכוון.

כי זה היה נכון. זה היה הדבר הכי נכון שהוא ידע. אבא שלו קם להביא ארטיקים, ואבא של תמר מדד מקום לסוכת מציל, ומישהו הזיז זרם במקום שבו אין זרם, וכלום מזה לא היה בגלל אבא. הוא רצה שאבא שלו יידע את זה. הוא רצה את זה עם כל הגוף, עם הבטן שבה ישבה האבן. זה שהוא זכר את המשפט מראש לא הפך אותו לפחות שלו. זה רק אמר שהוא תמיד היה שלו.

הוא הניח את העיפרון על הנייר, ליד הקפיצה, וכתב.

אבא, זה לא בגללך. — ד.

לאט, אות אחרי אות. הוא הרגיש כל אות. כל אחת הייתה שלו.

ובדיוק כשסיים את הד' העקומה, צלצל הטלפון השחור על הקיר, זה עם החוגה.

אבא הרים אותו. דן שמע מהצד השני קול של אישה, מהיר ונרגש מדי. אבא הקשיב, ואז הסתכל על דן, והפנים שלו היו כמו של מי שרואה משהו לראשונה.

"זו נעמה אלון," אמר בשקט. "מרחובות. היא אומרת שהמדיד זז. ממש עכשיו. לשנייה אחת."

הוא הוריד את השפופרת לאט.

"היא שואלת אם אני יודע מה קרה כאן."

דן הסתכל על הפתק. על הד' העקומה, בדיוק כמו שזכר. ובכל זאת, שלו.

"מישהו כתב," אמר.