הרחפן שידע את השם

בשמונה בבוקר בדיוק הניף יצחק השרת את פעמון הנחושת, ונוגה שמעה אותו מהקומה השנייה, מבעד לשלושה קירות ולצעקה של איתמר.

"הוא עושה את זה לאט מדי," אמר איתמר. "פעמון אמיתי מצלצל בבת אחת. הוא עושה דינג... דינג... כמו מישהו שמבקש סליחה."

"פעמון אמיתי," אמרה תמר בלי להרים את הראש מהמחברת, "זה בדיוק זה. הפעמון החשמלי היה החיקוי."

בפינה האחורית של הכיתה עמד ארון פח אפור, גבוה יותר מהמורה, קשור בשרשרת ובמנעול. הילדים קראו לו "ארון הישנים". בתוכו, כך אמרו, שכבו שלושים ושניים טאבלטים בשורה, מסכים כלפי מטה, כמו חיילים שהלכו לישון ולא קיבלו פקודה לקום. פעם בשנה הגיע טכנאי ממשרד החינוך, פתח את המנעול, ספר, רשם משהו בפנקס נייר, נעל שוב ונסע. אף אחד לא ראה אותו אף פעם מדליק אחד מהם.

רותי, המורה, כתבה על הלוח בגיר. הגיר הגיע בקרטונים מבית חרושת בירוחם שנפתח מחדש לפני שנתיים, אחרי ארבעים שנה שבהן אף אחד לא היה צריך גיר. כל קרטון היה מסומן בחותמת כחולה: מוצר חיוני.

"חילוק ארוך," אמרה רותי, ואיתמר נאנח כל כך חזק שאפילו היא חייכה. "אני יודעת. אבל תזכרו מה אני אומרת לכם כל שבוע: מי שיודע לחשב בעצמו —"

"— לאף אחד אין כפתור לכבות לו את הראש," השלימה הכיתה כולה, במנגינה משועממת.

נוגה חילקה 4,812 ב־37 וחשבה על אמא שלה. אמא שלה הייתה פעם "מהנדסת שיחה", מקצוע שנוגה מעולם לא הבינה עד הסוף, משהו שקשור לדבר עם מחשבים בצורה כזאת שהם יעשו מה שאומרים להם. היום אמא שלה עבדה בסניף הדואר, ממיינת מכתבי נייר לתאים של עץ. היא הייתה טובה בזה. היא הייתה טובה כמעט בכל דבר. רק לפעמים, בערבים, היא הייתה עומדת מול הטלוויזיה הכבויה בסלון ומסתכלת על המסך השחור כאילו מישהו עומד לענות לה.

בשורה שלפניה ישב דן. הוא לא כתב כלום. הוא הסתכל מהחלון, לכיוון הים.

✦

אחרי הלימודים הם רכבו לפרדס הישן — נוגה, תמר, איתמר ודן — ארבעה אופניים על שביל העפר שמאחורי השכונה. הם עברו ליד הבית של איתמר, שבחצר שלו עמדה עדיין המכונית של אבא שלו: לבנה, חלקה, בלי הגה, עם מושבים שמסתובבים זה מול זה כמו בסלון. עכשיו גרו בה שלוש תרנגולות, ועל הגג שלה גידלה סבתא של איתמר נענע בעציצים. כשנוגה הייתה קטנה, היא חשבה שזו המכונית הכי יפה בעולם. היום היא נראתה לה כמו שלד של חיה שנכחדה, שמישהו השאיר בחצר כי אין מקום במוזיאון.

את הרחפן מצאה תמר. הוא נתקע בין ענפים של עץ לימון זקן, ארבע זרועות שחורות ומעליהן לוגו כתום של חברה שאף אחד כבר לא זכר מה היא מכרה. היה עליו אבק, וקורי עכביש, ועלה יבש אחד שנתקע בין המדחפים.

"שווה שק סוכר," אמר איתמר מיד. "אולי שניים."

"כל דבר עם שבב מוסרים לנקודת האיסוף," אמרה תמר. "תוך עשרים וארבע שעות. זה החוק."

"זה גם החוק שאסור לרכוב בלי קסדה."

"זה חוק טיפשי. זה חוק חשוב."

בזמן שהם התווכחו, נוגה טיפסה על הענף הנמוך ושלפה את הרחפן. הוא היה קל יותר ממה שחשבה. והוא היה חם.

היא כמעט הפילה אותו. רחפן שנתקע בעץ שנתיים, אולי שלוש, מאז השתיקה — לא אמור להיות חם. השמש? לא. העץ היה מוצל, והחום הגיע מבפנים, כמו מגור חתולים שישן.

ואז נדלק מסך קטן בבטן שלו, בגודל של בול דואר. אותיות ירוקות זחלו עליו לאט, אחת אחרי השנייה, כאילו מישהו מקליד בצד השני ונזהר לא לטעות:

שלום, נוגה.

איתמר הפסיק לדבר באמצע מילה. תמר הלבינה. נוגה הרגישה את הלב שלה עולה לגרון ונתקע שם, כמו הרחפן בעץ.

ומהצד, בלי להגיד כלום, צעד דן קדימה. הוא לקח ממנה את הרחפן, הפך אותו, לחץ בשתי אצבעות על נקודה בבטן שאף אחד מהם לא שם לב אליה — ונפתח מכסה קטן. בתנועה אחת שלף את הסוללה. המסך כבה. החום התחיל לרדת.

כל זה לקח שלוש שניות. אולי ארבע.

דן עמד שם עם הסוללה ביד והסתכל עליה. ואז הסתכל על הידיים שלו, כמו שמסתכלים על ידיים של מישהו אחר.

"איך ידעת לעשות את זה?" לחשה תמר.

הייתה שתיקה ארוכה מדי.

"אבא שלי," אמר דן לבסוף. "אבא שלי מתכנת."

אף אחד לא שאל יותר. כולם ידעו מה עושים מתכנתים היום: כותבים קוד על נייר, בעיפרון, בבניין בלי חלונות ליד הקריה, וכל תוכנה שהם כותבים אסור לה — בשום מצב, לעולם — לדבר עם תוכנה אחרת.

תמר לקחה ממנו את הסוללה בזהירות, כאילו היא עלולה לנשוך, עטפה אותה בממחטה ואמרה רק: "עשרים וארבע שעות."

בדרך חזרה, כשהשמש כבר נגעה בים, נוגה רכבה מאחורי דן ושמה לב לדבר מוזר אחד. הנעליים שלו היו רטובות, ועל השרוכים היה חול לבן, חול של חוף.

הם לא התקרבו לים כל היום.

בלילה, במחברת שהחביאה מתחת למזרן, נוגה כתבה שלוש שורות בעיפרון:

הרחפן ידע איך קוראים לי.

דן ידע איך לכבות אותו.

ואני לא יודעת איזה מהשניים מפחיד אותי יותר.