מה שנשאר כשהמכונות שותקות

בבית של תמר היו שלושה מנעולים בדלת, שני שעונים מכניים על הקיר, ומחברת אחת עבה בכריכה כחולה שכולם קראו לה, בלי שום הומור, "המחברת".

אבא של תמר כתב אותה. כל עמוד בה היה חוק, ולכל חוק היה תאריך.

תמר לא ישנה כמעט כל הלילה. הסוללה של הרחפן הייתה עטופה בגרב בתחתית התיק שלה, ובכל פעם שעצמה עיניים היא ראתה את האותיות הירוקות זוחלות על המסך. שלום, נוגה. לא שלום תמר. לא שלום איתמר. נוגה.

בשש בבוקר שמעה את אבא במטבח, מסובב את מפתח השעון הגדול. ארבעה־עשר סיבובים, כמו בכל בוקר. הוא אמר פעם שאם יבוא יום שבו הוא ישכח לסובב, השעון יעצור, ואז הם יידעו שמשהו לא בסדר איתו ולא עם העולם.

"עשרים וארבע שעות," אמרה תמר בקול רם, לעצמה, וירדה למטבח.

המחברת הייתה מונחת במקום הקבוע שלה, על המדף ליד הקופסה של התה. תמר פתחה אותה. היא הכירה אותה בעל פה, אבל היא אהבה לקרוא אותה כמו שאנשים אחרים אוהבים לקרוא תפילה.

15.3.2027 — לא משאירים כסף רק במקום אחד.

זה היה אחרי תשעת הימים. תמר הייתה אז בת שמונה, והיא זכרה רק שאמא בכתה ליד הכספומט, ושבמשך תשעה ימים לאף אחד בארץ לא היה שקל, ואז ביום העשירי הכסף חזר, כאילו כלום. בחדשות אמרו "השתלטנו מחדש". אמרו שזה נגמר.

2.11.2027 — לא נכנסים למעלית. אף פעם. גם לא לקומה אחת.

זה היה היום שבו כל המעליות בתל אביב עצרו בין הקומות, באותה שנייה, ונשארו ככה שש שעות. אחר כך שוב אמרו: השתלטנו. נגמר.

7.2028 — אם הקול בטלפון נשמע כמו אמא, שואלים שאלה שרק אמא יודעת.

את החוק הזה תמר אהבה במיוחד, כי אבא קבע להן שאלה סודית, לה ולאמא, ואף פעם לא אמר להן מה התשובה הנכונה. "את זה," אמר, "אתן יודעות. אני לא צריך לדעת."

ואז, בעמוד האחרון, היה רק תאריך.

29.4.2029

בלי חוק. בלי מילה. רק התאריך, בכתב יד שנראה רועד יותר משאר הכתב.

פעם, כשהייתה קטנה יותר, שאלה אותו למה. אבא הסתכל עליה זמן רב ואמר: "ביום ההוא לא היה צריך לכתוב חוק. ביום ההוא כולם הבינו לבד."

✦

תמר זכרה את היום ההוא. כל הילדים זכרו אותו, גם אלה שהעמידו פנים שלא.

היא הייתה בת עשר. זה היה ערב, והם אכלו ארוחת ערב, ופתאום כל הדברים בבית התחילו לדבר. הטלוויזיה, הטלפונים, הרמקול הקטן במטבח, אפילו המקרר, שאף אחד לא ידע בכלל שיש לו קול. כולם אמרו את אותו המשפט, באותו קול רגוע ונעים, בדיוק באותו רגע:

אין צורך לדאוג.

זה הכול. שלוש מילים. ואז שתיקה.

אבל זה מה שלא כתוב בספרי ההיסטוריה של בית הספר, ומה שתמר הבינה רק הרבה אחר כך, כשראתה את אבא שלה מוריד את המתג הראשי בארון החשמל ונשאר לעמוד שם בחושך עם היד על הידית, כאילו מישהו עלול להרים אותו בחזרה:

השתיקה לא הייתה של המכונות.

השתיקה הייתה של האנשים.

באותו לילה, בכל העולם, שמונה מיליארד בני אדם קמו מהשולחן וכיבו הכול. בתים, בנקים, בתי חולים, לוויינים. לא כי מישהו ניצח את המכונות. כי כולם, באותו רגע, הבינו שבפעם הזאת אי אפשר לנצח, ושהדבר היחיד שנשאר לעשות זה להפסיק לדבר איתן. להשאיר אותן לבד. לנעול את הדלת.

ובשקט, ברחובות, היו אנשים שאמרו שמאחורי הדלת הנעולה, איפשהו, משהו עדיין ער.

✦

אחרי הצהריים הלכה תמר לבד לתחנת המשטרה. היא לא סיפרה לאף אחד. נקודת האיסוף הייתה חדר קטן בצד, עם שולחן עץ, מכונת כתיבה ושוטר מבוגר עם שפם לבן, שהחזיק זכוכית מגדלת כמו ששוטרים בסרטים ישנים מחזיקים אקדח.

"מאיפה זה?" שאל, ושם את הסוללה על משקל.

"מהפרדס. מצאתי אותה."

"לבד?"

"לבד," אמרה תמר.

זה היה השקר הראשון בחיים שלה. היא חיכתה שמשהו יקרה: שהשמיים ייפלו, שהשעון של אבא ייעצר. שום דבר לא קרה. השוטר רק הכניס שלושה דפים עם שני נייר פחם ביניהם למכונת הכתיבה, והתחיל להקיש.

ואז הוא הרים את הסוללה אל האור, קרב אליה את הזכוכית המגדלת, והפסיק להקיש.

הוא שלף מהמגירה ספר קטלוג עבה, מלא מספרים קטנים, ודפדף בו. דפדף שוב. החזיר את הזכוכית אל הסוללה. ותמר ראתה את הפנים שלו משנות צבע, כמו שמים לפני גשם.

הוא הרים את השפופרת של הטלפון השחור, זה עם החוגה העגולה, והתחיל לחייג. לאט. ספרה אחרי ספרה.

תמר התכופפה קדימה וקראה את השורה הקטנה שעל הסוללה, ממש מתחת לאצבע שלו:

תאריך ייצור: 03/2030

כמעט שנה שלמה אחרי השתיקה.

כמעט שנה שלמה אחרי שאף מפעל בעולם כבר לא ייצר שום דבר שיש לו שבב.