השעות החסרות

בארבע ועשר דקות אחר הצהריים ישב דן ליד שולחן המטבח ופתר תרגיל בחשבון. 4,812 חלקי 37. הוא כתב את ה־1 הראשון, הוריד את ה־1, והושיט יד אל המחק.

✦

המחק לא היה ביד שלו.

ביד שלו הייתה כוס מים, והוא עמד ליד הכיור, והחלון היה שחור. בשעון המכני שעל הקיר, זה שאבא מסובב בכל יום ראשון, המחוגים הראו שבע וארבעים.

דן עמד בלי לזוז. הוא כבר למד שזה הדבר הראשון שעושים: לא זזים. לא מדברים. נושמים, ומחכים שהגוף ייזכר מה הוא עושה.

הכוס הייתה מלאה עד חצי. השיער שלו היה רטוב. מהידיים עלה ריח חלש של מלח.

על השולחן, המחברת עדיין הייתה פתוחה, והעיפרון עדיין היה מונח עליה. התרגיל היה פתור עד הסוף, בכתב יד שלו. 130 ושארית 2. הוא לא זכר שפתר אותו.

✦

היה לו פנקס. פנקס קטן, בצבע חום, בגודל של כף יד, שהוא החזיק תמיד בכיס הפנימי של התיק, שם שאבא לא מחפש לעולם. בפנקס הייתה רשימה. בכל פעם שזה קרה, הוא כתב שתי שעות: מתי זה התחיל, ומתי הוא חזר.

הוא הוציא אותו עכשיו, ובידיים שעוד רעדו קצת כתב:

16:10 — 19:40

שלוש שעות ושלושים דקות. זה היה הכי ארוך עד עכשיו.

הוא דפדף אחורה. הרשימה התחילה לפני שנה ושלושה חודשים, בכתב יד עגול יותר, של ילד קטן יותר. בהתחלה אלה היו דקות. שתיים, חמש, פעם עשרים. הוא היה מתעורר באמצע משפט, באמצע הליכה, ותמיד עם אותה הרגשה, כאילו מישהו השאיל את הגוף שלו והחזיר אותו מקופל קצת אחרת ממה שהיה.

בחודשים האחרונים זה נהיה יותר. שעה. שעתיים. פעם, ביום שישי אחד, לילה שלם, והוא התעורר במיטה עם חול בין האצבעות של הרגליים.

והייתה עוד שורה אחת, משלשום, שהוא כתב בעיפרון חד במיוחד, כי ניסה לדייק:

פרדס. נוגה מחזיקה את הרחפן ← אני מחזיק את הסוללה. 4 שניות?

את זה הוא לא סיפר לאף אחד. כשתמר שאלה איך ידעת לעשות את זה, הוא לא ידע מה לענות, כי האמת הייתה שהוא לא עשה את זה. או שכן עשה, אבל בלעדיו. היה רגע שבו נוגה עמדה מולו עם הרחפן החם בידיים ועם הפנים הלבנות, ואחרי זה מיד היה רגע אחר, שבו הסוללה כבר הייתה אצלו והמסך כבר היה כבוי. ובאמצע, שום דבר. לא חושך. אפילו לא חושך. פשוט חתך, כמו בסרט שמישהו גזר ממנו חתיכה.

"אבא שלי מתכנת," הוא אמר אז. זה היה המשפט הראשון שעלה לו בראש. זה תמיד עבד. אנשים שומעים מתכנת ומפסיקים לשאול.

✦

המפתח הסתובב בדלת בשמונה ורבע. אבא נכנס עייף, עם התיק הישן ועם ריח של עיפרון וחדר סגור, כמו בכל ערב. הוא עבד בבניין בלי חלונות ליד הקריה, וכתב שם, על דפים משובצים, תוכנות שאסור להן לדבר. פעם הוא הסביר לדן שזה כמו לבנות בית עם קירות עבים מאוד, כדי שאם משהו ייכנס לחדר אחד, הוא לא יוכל לעבור לחדר הבא.

"מה אכלת?" שאל אבא.

"פסטה," אמר דן. הוא לא ידע אם זה נכון. בכיור לא היה סיר.

אבא הניח את התיק, התיישב, ושתק רגע ארוך מדי. ואז אמר, כאילו בדרך אגב:

"היום התקשרו אלינו מהמשטרה. ילדה מהעיר הביאה לנקודת האיסוף סוללה של רחפן." הוא הסתכל על דן. "סוללה שיוצרה שנה אחרי השתיקה."

דן לא אמר כלום.

"אתה מכיר מישהו שהיה בפרדס הישן שלשום?"

זה היה הרגע שבו דן היה אמור לספר. על הפרדס, על המסך, על השם של נוגה באותיות ירוקות. על הפנקס. על השעות.

הוא פתח את הפה.

"לא," הוא אמר.

✦

בלילה, במיטה, הוא הוציא את הפנקס כדי לכתוב בו עוד שורה: שיקרתי לאבא. הוא רצה שיהיה כתוב איפשהו, שלא יוכל להעמיד פנים שזה לא קרה.

הוא פתח בעמוד האחרון, והעיפרון נעצר באוויר.

בתחתית העמוד כבר הייתה כתובה שורה. בכתב יד שלו. בדיוק בכתב יד שלו, עם ה־ד' שהוא תמיד כותב קצת עקומה. הוא לא זכר שכתב אותה.

אל תספר לאבא. עוד לא. הוא לא יבין, והם עוד לא סיימו.

— ד.