פרק 4
הילדה מליון
לֵאָה בן־חמו ספרה בעברית. זה היה הטריק שלה. בצרפתית היא חשבה, בצרפתית היא חלמה, בצרפתית היא כעסה, אבל לספור היא התאמנה רק בעברית, כי מישהו אמר לה פעם שהמספרים הם הדבר האחרון שעובר לשפה חדשה, וכשהם עוברים, את כבר שייכת.
היא הייתה בכיתה כבר חודשיים. עדיין קראו לה "החדשה".
"כמה זמן לקח לכם להגיע?" שאל איתמר בהפסקה, כמו שכולם שאלו בשבוע הראשון, ואז הפסיקו לשאול.
"שלושה־עשר יום."
"מצרפת? טיסה זה ארבע שעות."
"היה פעם," אמרה לאה.
בליון, בשנה שבה היא הייתה בכיתה ב', עוד היו טיסות. זה היה 2027, והיא זכרה את השנה ההיא דרך דברים קטנים, כמו שילדים זוכרים: את היום שבו בית הספר החליף את השער הירוק בשער פלדה אפור, ואת השומר החדש שעמד ליד השער עם רובה, ואמר בונז'ור לכל ילד בשם, כי הוא קיבל רשימה.
היא זכרה שבהתחלה המבוגרים דיברו בשקט. אמרו מילים כמו מתיחות ואירועים ולא כדאי להכליל. ואז, באיזשהו חורף, הם הפסיקו לדבר בשקט. ברדיו, בטלוויזיה, בשולחן של שבת אצל סבא, כולם פתאום אמרו את הדברים בשמם. הקיצונים. המלחמה. כאילו מישהו הוריד מהעולם שכבה של צמר גפן, ומתחתיה התגלו פינות חדות.
קבוצות של קיצונים השתלטו על שכונות שלמות, ואחר כך על ערים, ואחר כך היה נדמה שאין באירופה פינה אחת שהן לא הגיעו אליה. בפריז, בבריסל, בברלין, בעיירות קטנות שאף אחד לא שמע עליהן. על הקירות הופיעו כתובות. בגנים הציבוריים נעלמו הנדנדות. אמא אמרה ללאה להחביא את השרשרת עם המגן דוד מתחת לחולצה, ואחר כך אמרה להשאיר אותה בבית.
והייתה מדאם חדיג'ה, השכנה מהקומה השלישית, שהביאה להם עוגיות תמרים בכל חג, ושבלילה אחד דפקה אצלם בדלת ולחשה לאבא משהו בצרפתית מהירה, ולמחרת הם כבר לא גרו בבית ההוא. לאה לא ידעה מה היא אמרה. אבא אף פעם לא סיפר.
כל אירופה נהייתה עסוקה במלחמה. כל המשאבים, כל הכוחות, כל השיחות. לאה חשבה לפעמים שזו הסיבה שאף אחד לא שם לב בזמן למה שקרה עם המכונות. כולם הסתכלו לכיוון אחד, ומה שבאמת היה מסוכן הגיע מהכיוון השני.
ואז באה השתיקה, ולא היו יותר טיסות.
בשנה שעברה סבא החליט. "הגיע הזמן," הוא אמר, בעברית, שתי המילים היחידות שהוא ידע. הם נסעו ברכבת ישנה עד מרסיי, רכבת עם קטר דיזל שהוציאו מאיזה מוסך, ועלו על ספינת משא חלודה עם עוד מאתיים איש. הספינה לא הייתה מחוברת לשום לוויין. הקברניט ניווט עם סקסטנט ומפה מנייר, ובערבים לימד את הילדים למצוא את כוכב הצפון.
ביום האחד־עשר, המנועים עצרו.
לאה זכרה את השקט. כשמנוע של ספינה גדולה עוצר באמצע הים, השקט הוא כל כך גדול, שהוא כמעט רעש. המכונאים צעקו למטה. הקברניט צעק למעלה. אמא החזיקה את היד שלה חזק מדי.
ובלילה, כשכולם ישנו על הסיפון כי למטה היה חם מדי, לאה התעוררה וראתה אור.
הוא היה מתחת למים. כחול־ירקרק, רך, כמו מנורה שמישהו הדליק בקרקעית. הוא היה רחב יותר מהספינה. והוא זז. לאט, בתנועה אחת ארוכה, כמו נשימה.
בבוקר המנועים עבדו שוב. המכונאים לא הצליחו להסביר למה. והספינה, שאיבדה את הכיוון בלילה, נמצאה בבוקר בדיוק במסלול, קרובה יותר לחוף ממה שהייתה אמורה להיות.
היא לא סיפרה על האור לאף אחד. מי היה מאמין לילדה בת שתים־עשרה שמדברת עברית עם מבטא?
אבל היה עוד משהו שהיא לא סיפרה, ובו היא חשבה כל יום.
בלילה האחרון, כשהספינה כבר עגנה ליד החוף והם חיכו לבוקר כדי לרדת, לאה עמדה ליד המעקה והסתכלה על החוף החשוך של הארץ החדשה. ולמטה, על החול, היא ראתה ילד יוצא מהים.
הוא הלך לאט, בבגדים, לא בבגד ים, והמים סביב הקרסוליים שלו האירו לרגע באותו אור כחול־ירקרק, ואז כבו. הוא לא הסתכל אחורה. הוא לא הסתכל לשום מקום. הוא הלך כמו שהולכים בשינה, בקו ישר, עד שנעלם בין הדיונות.
היא לא ראתה את הפנים שלו בבירור. רק את הכתפיים. את הצורה של הראש. את הדרך שבה הוא החזיק את הידיים, קצת רחוק מהגוף, כאילו הן לא ממש שלו.
בבוקר הראשון שלה בבית הספר, רותי המורה הציגה אותה בפני הכיתה, ולאה הרימה את הראש וסרקה את הפנים, אחת אחרי השנייה. כשהגיעה לשורה השלישית, ליד החלון, היא הפסיקה לספור.
הוא ישב שם, והסתכל לכיוון הים.
מאז, כבר חודשיים, לאה סופרת בעברית כל בוקר, ומחכה שהמספרים יעברו. ובכל בוקר היא מחליטה שהיום היא תשאל את דן אם הוא זוכר את הלילה ההוא בחוף.
ובכל בוקר היא מפחדת ממה שיקרה אם הוא יגיד שלא.