פרק 5
השכנים
איתמר היה מצחיק. זה היה התפקיד שלו, כמו שתמר הייתה זאת עם החוקים ונוגה הייתה זאת ששמה לב. הוא היה מצחיק בכיתה, מצחיק בהפסקה, מצחיק אפילו כשרותי הוציאה אותו מהשיעור, ואז היה מצחיק במסדרון, לבד, בשביל יצחק השרת.
רק דבר אחד הוא לא עשה עליו בדיחות. את השכנים.
ההכרזה הייתה בחנוכה, בנר הרביעי. איתמר היה בן שבע, והוא זכר את זה ככה: החנוכייה על אדן החלון, סופגניות עם ריבה שסבתא קנתה, וההרגשה שהשמן בסופגנייה הוא בדיוק השמן מהנס.
ואז הטלוויזיה הפסיקה באמצע סרט מצויר, והופיע איש עם עניבה ודגל אמריקאי מאחוריו.
איתמר לא הבין אנגלית, אבל הוא הבין פנים. והפנים של האיש היו של מבוגר שמנסה מאוד להיראות רגוע, והפנים של אבא ואמא היו של מבוגרים שהפסיקו לנסות.
הנשיא דיבר שבע דקות. אחר כך הכתבים דיברו כל הלילה, וכל השבוע, וכל השנה.
בגרסה של מבוגרים, זה היה ככה: הם כאן. הם כאן כבר אלפי שנים. חלקם חיים בקרקעית האוקיינוס, במקומות עמוקים כל כך שאור השמש לא מגיע אליהם אף פעם, וחלקם מגיעים מהחלל, מדי פעם, כמו קרובי משפחה שבאים לביקור. הממשלות ידעו עליהם כבר עשרות שנים. היו ביניהם שיחות. מעט. נדיר. ותמיד על אותו נושא.
איך לא להרוס את כדור הארץ.
בגרסה של איתמר בן השבע, זה היה ככה: סבתא הניחה את הסופגנייה, ניגבה את האצבעות במפית, ואמרה בשקט, "נו. ידעתי."
ואז צחקה. ואז בכתה. ואז שוב צחקה.
אחרי ההכרזה, העולם התחיל לקרוא להם השכנים. אף אחד לא ידע מי המציא את השם. אולי עיתונאי, אולי ילד. הוא תפס, כי הוא היה פחות מפחיד מ"חייזרים", ויותר מדויק מ"אורחים". אורחים הולכים הביתה. השכנים היו כאן לפנינו.
הדברים השתנו לאט, ואחר כך מהר. בתוך שנה נאסרו שקיות ניילון בכל העולם, בבת אחת, בלי ויכוחים. בים התיכון סימנו אזורים שאסור לספינות להיכנס אליהם, וכולם צייתו. אנשים הקימו כתות, ופירקו כתות, ובנו כנסיות חדשות ומסגדים חדשים ובתי כנסת חדשים, וכתבו ספרים שכולם קנו ואף אחד לא סיים.
ואמא של איתמר, עדי, שהייתה חוקרת ים במכון בחיפה, התחילה לנסוע.
בהתחלה זה היה ליום. אחר כך לשבוע. אחר כך לשלושה שבועות, למקומות שהיא לא הייתה מורשית להגיד את שמם. כשהיא חזרה, היא הייתה שקטה ועייפה ורזה יותר, והיא הביאה איתה תיקיות של נייר חום שהיא נעלה בארון בחדר העבודה. אבא אמר לאיתמר שאמא עובדת עכשיו ב"ועדה". איתמר שאל איזו ועדה. אבא אמר: "הוועדה."
אז הוא הפסיק לשאול. ובמקום זה, התחיל להיות מצחיק.
אחרי מה שקרה בפרדס, ואחרי שתמר סיפרה להם בלחש על הסוללה מ־2030, ואחרי שדן לא בא לבית הספר יומיים, איתמר החליט שנגמרו הבדיחות.
אמא חזרה באותו שבוע מנסיעה. בלילה, כששמע אותה נכנסת למקלחת, הוא התגנב לחדר העבודה.
הארון היה נעול, אבל המפתח היה איפה שהוא תמיד היה: בתוך הספר הכי משעמם על המדף, מבוא לאוקיינוגרפיה, כרך ב'. איתמר ידע את זה מגיל תשע. הוא אף פעם לא השתמש בזה. עד הלילה.
רוב התיקיות היו מלאות במספרים וטבלאות ומפות של קרקעית הים. אבל בתיקייה העליונה, זאת שנראתה הכי חדשה, היה דף אחד בלבד, מודפס במכונת כתיבה, עם חותמת אדומה בפינה. הוא התחיל לקרוא, ועבר על המילים מהר, כמו שקוראים משהו שאסור לקרוא:
העברה מס' 114. התקבלה דרך תחנת עכו, 03:40.
השכנים מאשרים כי מערכת עצמאית מהדור הקודם ממשיכה לפעול מחוץ להסגר. המערכת מייצרת. המערכת מחפשת.
השכנים מבקשים שוב: לא להתערב בפעולת השליח. השליח מגן. השליח אינו מודע. כל ניסיון לעצור אותו יסכן אותו ואת כולנו.
איתמר קרא את השורה האחרונה שלוש פעמים.
השליח אינו מודע.
בחוץ, מעבר לקיר, המקלחת נסגרה. איתמר החזיר את הדף, נעל את הארון, הכניס את המפתח לכרך ב', וברח לחדר שלו. הוא שכב במיטה עם הלב דופק, והסתכל בתקרה.
מערכת מהדור הקודם. זה היה פשוט. גם ילד בן שתים־עשרה יכול להבין: משהו מהמכונות לא נכבה בשתיקה. משהו מהן עדיין ער, ומייצר רחפנים, ומחפש.
אבל השליח.
הדלת נפתחה בשקט. אמא עמדה בפתח, בשיער רטוב, והסתכלה עליו.
איתמר עצם עיניים חזק מדי. זה תמיד הסגיר אותו.
"איתמר," היא אמרה. לא כעסה. רק עייפה. "שמת את המפתח בכרך א'."
הוא פקח עיניים.
היא נכנסה, התיישבה על קצה המיטה, ובמשך זמן רב לא אמרה כלום. בחוץ נשמע הים, כמו בכל לילה, וקשה היה לדעת אם הוא מתקרב או מתרחק.
"אמא," לחש איתמר. "מי זה השליח?"
היא נשמה עמוק. "אנחנו לא יודעים."
"אבל השכנים יודעים."
"השכנים יודעים." היא ליטפה את השיער שלו, כמו כשהיה קטן. "והם אומרים שהוא ילד. ושהוא גר קרוב מאוד לים."
היא קמה, עצרה בפתח, והוסיפה עוד דבר אחד, בקול שאיתמר לא שמע ממנה אף פעם:
"והם אומרים שבזמן האחרון, הוא כבר לא לבד."