פרק 6
המשמרת
הם נפגשו במקלט הציבורי שבסוף הרחוב, כי זה היה המקום היחיד בשכונה שבו אף פעם לא היה אף אחד, וכי לאיתמר היה מפתח, וכי אף אחד לא שאל מאיפה.
נוגה ספרה אותם כשנכנסו. תמר, עם התיק המסודר והפנים הרציניות. איתמר, שבפעם הראשונה מאז שהכירה אותו לא אמר שום דבר מצחיק. לאה, החדשה, שעמדה ליד הדלת כאילו היא עוד לא בטוחה שמותר לה להיות כאן. אתמול בהפסקה היא ניגשה לנוגה ושאלה, בלחש ובעברית זהירה, אם גם היא ראתה פעם את דן יוצא מהים. נוגה הזמינה אותה באותו רגע. ודן.
דן ישב על ספסל העץ, עם הפנקס החום על הברכיים, והסתכל על הרצפה.
"טוב," אמרה נוגה, כי מישהו היה צריך להתחיל. "כל אחד אומר מה הוא יודע. הכול. גם מה שנשמע מטורף."
זה לקח שעה וחצי.
תמר סיפרה על הסוללה, ועל תאריך הייצור, ועל השוטר שהחוויר. היא הודתה ששיקרה לו, והסמיקה כשאמרה את זה, כאילו זה החלק הכי גרוע בכל הסיפור.
איתמר סיפר על הארון, ועל כרך ב', ועל הדף עם החותמת האדומה. הוא דקלם אותו בעל פה, מילה במילה. השליח מגן. השליח אינו מודע. כשהגיע לשורה הזאת, הוא לא הסתכל על דן. אף אחד לא הסתכל על דן.
לאה סיפרה על הספינה, ועל האור מתחת למים שזז כמו נשימה, ועל הילד שיצא מהים בלילה האחרון. העברית שלה נשברה פעמיים באמצע, והיא המשיכה בצרפתית, ואף אחד לא הבין, ואף אחד לא עצר אותה.
נוגה הקריאה את שלוש השורות מהמחברת שמתחת למזרן.
ואז כולם חיכו.
דן פתח את הפנקס. הוא לא הקריא ממנו. הוא פשוט הושיט אותו, ונוגה לקחה, ודפדפה, והעבירה הלאה. הרשימה הארוכה של השעות. הדקות של ההתחלה, השעות של הסוף. והשורה האחרונה, בכתב היד שלו, עם הד' העקומה.
אל תספר לאבא. עוד לא. הוא לא יבין, והם עוד לא סיימו.
"אני לא כתבתי את זה," אמר דן. זה היה המשפט הראשון שלו באותו ערב. "כלומר, כתבתי. זה הכתב שלי. אבל אני לא."
"אז מה עושים?" שאלה תמר. היא כבר החזיקה עט, כמו מישהי שמתכוננת לכתוב חוק.
"מספרים למבוגרים," אמרה לאה מיד.
"המבוגרים יודעים," אמר איתמר. "אמא שלי יודעת. הם פשוט לא יודעים שזה הוא." הוא עצר. "והשכנים ביקשו שלא יתערבו. שאם יעצרו אותו, זה יסכן אותו. ואת כולנו."
"אז לא עוצרים אותו," אמרה נוגה לאט. היא הרגישה שהרעיון נבנה בתוכה תוך כדי שהיא מדברת, כמו חילוק ארוך, ספרה אחרי ספרה. "אבל גם לא משאירים אותו לבד."
כולם הסתכלו עליה.
"מישהו משתמש בו כדי להגן עלינו. בסדר. אולי זה טוב, אולי לא, אנחנו לא יודעים. אבל משהו אחר מחפש. הרחפן היה חם. הוא ידע את השם שלי." היא נשמה. "אם דן הולך לים בלילה, מישהו מאיתנו צריך להיות שם. לא לעצור. רק לראות. לוודא שהוא חוזר."
"משמרת," אמרה תמר, וכתבה את המילה בראש דף ריק, וקו מתחתיה.
לסבא של איתמר היה ארגז עם שישה מכשירי קשר מהצבא, ישנים, כבדים, עם אנטנה שנמתחת ומתקפלת. "בלי שבב," הבטיח איתמר. "רק סלילים ונורות. הם עבדו כבר לפני שאבא שלי נולד, והם יעבדו גם אחרי שהשכנים ילכו הביתה."
"השכנים בבית," אמרה לאה, ואיתמר צחק בפעם הראשונה באותו ערב.
תמר כתבה לוח משמרות. שני ילדים כל לילה, אחד ליד הבית של דן ואחד בדיונות מעל החוף. מכשיר קשר לכל אחד מהחמישה, דלוק תמיד. חוק אחד בלבד, בקו עבה: לא מתערבים. רק רואים.
דן לא אמר כלום כל הזמן הזה. רק בסוף, כשכבר עמדו ללכת, הוא אמר בשקט, בלי להרים את הראש:
"תודה."
נוגה חשבה שזו המילה הכי אמיתית שהיא שמעה ממנו אי פעם.
המשמרת הראשונה הייתה שלה.
היא שכבה בדיונות, עם מעיל של אמא ועם מכשיר הקשר צמוד לאוזן. הים היה שחור וגדול, ונשמע כמו מישהו ישן. בשתיים וחצי לפנות בוקר, המכשיר רחש, ואחריו בא הקול של איתמר, מכווץ ומתכתי:
"הוא יצא. הוא בא אלייך."
נוגה ראתה אותו. דן הלך על החול בקו ישר, בפיג'מה, יחף, הידיים קצת רחוק מהגוף. בדיוק כמו שלאה תיארה. הוא עבר מתחתיה, במרחק של עשרים מטר, והמשיך אל המים.
ואז הוא עצר.
בקו המים, כשהגלים כבר נגעו בקרסוליים שלו, ומתחתם האיר לרגע האור הכחול־ירקרק, דן הסתובב, הרים את הראש, והסתכל בדיוק עליה. לא על הדיונה. עליה.
היא לא זזה. היא לא נשמה. לא מתערבים. רק רואים.
הוא דיבר. הקול היה של דן, אבל המנגינה לא. כאילו מישהו למד עברית מספרים, ומקריא אותה בזהירות, ומתאמץ מאוד להיות אדיב.
"נוגה. טוב שבאתם. הוא היה צריך חברים."
ואחרי רגע, באותו קול שקט:
"המערכת ראתה אותך בפרדס. היא זוכרת את הפנים שלך. מעכשיו, גם את צריכה מישהו שישמור עלייך."
הוא הסתובב בחזרה אל הים, ונכנס פנימה, צעד אחרי צעד, עד שהמים כיסו את הכתפיים, ואז את הראש, והאור מתחת למים נשם פעם אחת ארוכה, וכבה.
נוגה לחצה על כפתור מכשיר הקשר, אבל לא הצליחה להוציא מילה.
שלוש שעות אחר כך, כשהשמיים מעל המזרח התחילו להאפיר, דן יצא מהים. רטוב, רועד, ער. הוא הסתכל סביב בבלבול, ראה אותה יורדת אליו מהדיונה, ושאל, בקול שהיה רק שלו:
"כמה זמן הפעם?"