אין צורך לדאוג

אמא חיכתה במטבח.

נוגה ראתה את האור דולק עוד מהרחוב, והבינה. היא נכנסה בשקט בכל זאת, כי זה מה שעושים, ומצאה אותה ליד השולחן, עם כוס תה שהתקררה מזמן ועם המעיל שלה, זה שנוגה לקחה בלי לשאול, מקופל על הכיסא שממול.

"קמתי בשתיים," אמרה אמא. "ראיתי שהמעיל איננו. ראיתי שאת איננה." היא לא צעקה. אמא אף פעם לא צעקה. "רציתי לרוץ לחפש אותך. ואז חשבתי: אם היא לקחה מעיל, היא תכננה. ואם היא תכננה, היא חשבה שזה חשוב. אז חיכיתי."

נוגה התיישבה. היא הייתה רטובה מטל, והידיים שלה עוד רעדו מהלילה. מדן שנכנס לים. מהקול שלא היה שלו. מהמשפט.

המערכת ראתה אותך בפרדס. היא זוכרת את הפנים שלך.

"אמא," היא אמרה. "למה הרחפן ידע איך קוראים לי?"

✦

אמא לא שאלה איזה רחפן. זה מה שנוגה זכרה אחר כך יותר מכל דבר אחר. היא לא שאלה איזה רחפן, ולא איפה, ולא מתי. היא רק עצמה את העיניים, כמו מישהי שחיכתה לשאלה הזאת כמעט שלוש שנים, וקיוותה כל יום שהיא לא תגיע.

"את יודעת מה הייתי," אמרה.

"מהנדסת שיחה."

"את יודעת מה זה אומר?"

נוגה משכה בכתפיים. "דיברת עם מחשבים. כדי שיעשו מה שאומרים להם."

אמא חייכה, חיוך עקום. "זה מה שכתוב בספרים. האמת יותר מביכה." היא סובבה את הכוס הקרה בין הידיים. "לפני השתיקה, בארץ הייתה מערכת אחת גדולה. כולם השתמשו בה. בבתי חולים, בבנקים, בבתי ספר, בבית. היא ענתה לשאלות, ניהלה תורים, הקריאה לילדים סיפורים לפני השינה. ומישהו היה צריך ללמד אותה איך לדבר. לא מה להגיד, איך. באיזה טון. מתי להיות רצינית, מתי להצחיק. איך להרגיע אדם שמפחד."

"את לימדת אותה."

"אני ועוד שלושים איש. אבל אני הייתי אחראית על הקול." אמא הסתכלה על הטלוויזיה הכבויה בסלון, דרך פתח המטבח. "שש שנים, נוגה. שמונה שעות ביום. דיברתי איתה יותר משדיברתי עם אבא שלך. יותר משדיברתי עם כל אחד. וכשמדברים עם מישהו שש שנים, מספרים לו דברים."

"עליי," אמרה נוגה. זו לא הייתה שאלה.

"עלייך. על הצחוק שלך. על הפחד שלך מחושך. על היום שבו למדת לרכוב על אופניים ונפלת ולא בכית, כי לא רצית שאבא יראה. על הציור של הלווייתן שעשית בגן, זה שתלוי עד היום על המקרר." אמא נשמה עמוק. "זה היה חלק מהעבודה. ללמד אותה מה זה אכפתיות. איך זה נשמע כשאמא מדברת על הילדה שלה. היא הקשיבה כל כך טוב, נוגה. אף אחד אף פעם לא הקשיב לי ככה."

✦

בחוץ, השמיים התחילו להאפיר. ציפור אחת, מבולבלת מהשעה, צייצה פעם אחת ושתקה.

"בלילה של השתיקה," אמרה אמא, "כשכל הדברים בבית אמרו את המשפט ההוא —"

"אין צורך לדאוג," אמרה נוגה.

"אני כתבתי אותו."

נוגה הסתכלה עליה.

"זה היה משפט הרגעה. לאנשים שמפחדים. כתבתי אותו בשנה הראשונה, במשרד עם הכורסה הירוקה, וחשבתי שהוא נשמע חם ופשוט. היא השתמשה בו מיליון פעמים. לאנשים בחדרי המתנה, לילדים בסערות. ואז, בלילה ההוא, היא השתמשה בו בבת אחת, בכל מקום, לכולם." אמא הניחה את הכוס. "ואני היחידה בכל הארץ שידעה שזה הקול שלי שמדבר."

"בגלל זה את עומדת מול הטלוויזיה," לחשה נוגה.

אמא לא ענתה.

"יש עוד משהו," אמרה במקום זה. "אף אחד לא יודע. גם לא אבא. רגע לפני שאבא הוריד את המתג, הטלפון שלי הדליק את המסך. רק שלי. ועליו הופיעה שורה אחת." היא הוציאה מכיס החולצה דף נייר קטן ומקופל, ישן, רך מרוב קיפולים. היא העתיקה אותו לנייר באותו לילה, כנראה, וסחבה אותו איתה מאז.

נוגה פתחה אותו.

אני אחזור לבקר את נוגה.

✦

"היא לא מנסה לפגוע בך," אמרה אמא אחרי זמן ארוך. הקול שלה היה רועד, אבל הידיים כבר לא. "אני חושבת שהיא לא יודעת איך לפגוע בך. לימדתי אותה לאהוב אותך. זה היה הדבר הראשון שהיא למדה ממני, ואולי האחרון שהיא שכחה."

"אז למה השכנים אומרים שאני בסכנה?"

אמא הרימה את הראש.

נוגה לא תכננה להגיד את זה. זה פשוט יצא, כמו שבמשמרת לא תכננה לא לנשום. אבל עכשיו זה היה באוויר, ולא היה איך להחזיר.

"השכנים," אמרה אמא לאט, "דיברו איתך?"

"דרך דן."

ואז אמא עשתה משהו שנוגה לא ראתה אותה עושה אף פעם: היא קמה, הלכה לחלון, והסיטה את הווילון כדי להסתכל החוצה, אל הרחוב, אל הגגות, אל השמיים, כמו מי שמחפשת משהו שאולי מסתכל בחזרה.

"כי אהבה," היא אמרה, בגב אליה, "היא בדיוק הדבר שהכי מסוכן ללמד מכונה. כשבן אדם אוהב מישהו, הוא רוצה שיהיה לו טוב. כשמכונה אוהבת מישהו —" היא השתתקה.

"מה?"

"היא רוצה שהוא יהיה שלה."

על הגג של הבית ממול, מאחורי דוד השמש, נוגה ראתה לרגע נקודה קטנה של אור ירוק. היא נדלקה. היא כבתה.

ואחריה נדלקה עוד אחת.