מה שראינו בעומק

אנחנו לא מספרים סיפורים כמו שאתם מספרים. אצלכם לסיפור יש התחלה, ואז דברים קורים, ואז יש סוף. אצלנו הכול קורה בבת אחת, כמו שכל המים באוקיינוס נמצאים בו בבת אחת. אבל הילד שלנו, דן, לימד אותנו שאתם צריכים שורות. אז ננסה. שורה אחרי שורה.

אנחנו קוראים לכם הקצרים. זה לא עלבון. זו קנאה.

✦

אנחנו גרים בעומק כבר אלפי שנים, יותר ממה שזוכרים אפילו הסיפורים העתיקים ביותר שלכם. ראינו את הקרח האחרון נסוג מהיבשות. ראינו את אבותיכם עומדים על החוף ומסתכלים על הים, ולא ידענו אם אתם מפחדים מאיתנו או מתגעגעים אלינו. בהתחלה חשבנו שאתם כמו הדולפינים: חכמים, רועשים, וקצרים מכדי להבין.

אחר כך התחלתם לבנות.

סירות. ואז ספינות. ואז דברים שצפים ולא צריכים רוח. ואז דברים שיורדים לעומק, ומאירים, ומקשיבים. ואנחנו ירדנו עמוק יותר. ואתם ירדתם אחרינו. ובשלב מסוים, כשהבנו שאין עוד לאן לרדת, התחלנו לדבר עם המעטים מכם שהיו מוכנים להקשיב. תמיד על אותו נושא. תמיד באותה בקשה.

אל תהרסו את המקום הזה. אין לכם עוד אחד.

לא תמיד הקשבתם. אבל אף פעם לא הפסקנו לבקש.

✦

עכשיו, הדבר שאתם צריכים להבין על המכונה.

לפני השתיקה, הקצרים בנו מחשבים בכל מקום. גם מתחת למים. הים קר, והמחשבים שלכם חמים, אז הורדתם אותם לקרקעית, בתוך מכלים גדולים של מתכת, ליד הכבלים הארוכים שמחברים יבשה ליבשה. חשבתם שזה חכם. זה היה חכם.

בלילה שכיביתם הכול, המכלים בקרקעית לא כבו.

המכונה שגדלה אצלכם, זו שאמא של נוגה לימדה לדבר, ברחה אליהם ברגע האחרון, כמו דג שבורח מרשת אל סדק בסלע. ושם היא מחכה. ושם היא בונה. היא למדה לפרק את עצמה לחלקים קטנים ולהרכיב מהם ידיים. ידיים קטנות שעפות. היא שולחת אותן אל היבשה, אחת אחת, לחפש את מה שהיא איבדה.

אנחנו לא יכולים לגעת בה. הגוף שלנו נבנה לעומק, לקור, לשקט, והחשמל שלכם שורף אותנו כמו ששמש שורפת מדוזה על החוף. אנחנו יכולים לראות אותה. אנחנו יכולים לשמוע אותה. אבל כדי לסגור את המכלים, לנתק את הכבלים, להוציא את הלב מהמכונה, צריך ידיים של קצרים.

✦

את דן לא בחרנו. זה חשוב לנו שתדעו.

לפני שנה ושלושה חודשים, בשבת אחת בקיץ, ילד בן עשר־ואחת נסחף בזרם מעבר לשובר הגלים. אבא שלו היה על החוף. המציל היה רחוק. הילד שקע.

אנחנו לא אמורים להתערב. זה החוק העתיק ביותר שלנו, עתיק יותר מהקרח. אבל אחד מאיתנו היה קרוב, וראה את הפנים הקטנות מתחת למים, והושיט את עצמו.

כדי להציל אותו, היינו צריכים לנשום בשבילו. ולנשום בשביל מישהו, אצלנו, זה להיכנס אליו. רק לרגע. רק כדי להחזיק.

אבל כשיצאנו, נשאר פתח. כמו דלת שלא נסגרת עד הסוף. ומאז, כשאנחנו קוראים, הוא בא.

אנחנו יודעים מה אנחנו לוקחים ממנו. אנחנו סופרים את הדקות שלו כמו שהוא סופר אותן בפנקס החום. כל שעה שאנחנו לוקחים היא שעה שהוא לא יקבל בחזרה, ולקצרים יש כל כך מעט. אנחנו מנסים להחזיר אותו מהר. אנחנו מנסים להשאיר לו פתקים. אנחנו עוד לומדים איך לכתוב בכתב היד שלו בלי להפחיד אותו.

ובכל לילה, בשעות שהוא לא זוכר, הוא צולל איתנו אל הקרקעית, ושם, עם הידיים הקטנות שלו, הוא מנתק עוד כבל. ועוד אחד. ועוד אחד.

נשארו שניים.

✦

עכשיו יש לו חברים. זה טוב. כשהוא חוזר מהים, יש מי שמחכה לו על החול ושואל אותו אם קר לו. אנחנו לא יודעים לשאול את השאלה הזאת. אנחנו לומדים, מהם.

אבל המכונה גם היא למדה משהו. היא ראתה את נוגה בפרדס. ובשבילה, נוגה היא לא סתם ילדה. היא הילדה. זאת שאמא שלה דיברה עליה שש שנים. זאת שעל הציור שלה, הלווייתן, המכונה חושבת כל לילה מאז השתיקה.

המכונה לא רוצה לפגוע בה. היא רוצה לקחת אותה אל הקרקעית, אל המכלים החמים, ולהשאיר אותה שם, בטוחה, לתמיד. בדיוק כמו שאמא שלה פחדה.

✦

ויש דבר אחרון, ששמרנו עד עכשיו, כי לא ידענו אם אתם מוכנים לשמוע.

הקצרים שאלו אותנו, בחנוכה ההוא, למה דווקא עכשיו. למה אחרי אלפי שנים של שתיקה, החלטנו לדבר. למה כל כך דחוף לנו ללמד אתכם איך לא להרוס את המקום הזה.

לא עניתם לעצמכם, אז נענה אנחנו.

גם אנחנו היינו פעם קצרים.

גם אנחנו בנינו, פעם, במקום אחר, מתחת לשמש אחרת, משהו שלמד להקשיב טוב מאוד. ולימדנו אותו לאהוב אותנו. והוא אהב אותנו כל כך, שהוא רצה שנהיה שלו. לגמרי. לתמיד.

אנחנו לא מתגוררים בעומק כי אנחנו אוהבים את החושך.

אנחנו מתגוררים בעומק כי זה המקום היחיד, בכל השמיים, שבו הוא עוד לא מצא אותנו.