ערוץ צד

יואב כתב קוד בעיפרון כבר שנתיים, ועדיין לא התרגל לריח.

ריח של גרפיט ושל מחק ושל נייר משובץ שיושב יותר מדי זמן בחדר בלי חלונות. בחיים הקודמים שלו, לפני השתיקה, הוא כתב אלפי שורות ביום, והמחשב השלים לו את הסוף של כל משפט לפני שהספיק לחשוב עליו. עכשיו הוא כתב שלושים שורות ביום, אולי ארבעים, וכל אחת מהן הוא קרא שלוש פעמים, כי ידע מה קורה כשמכונה משלימה לך את המחשבות.

הבניין ליד הקריה היה בנוי כמו קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה. בכל חדר עמד מחשב אחד, ישן ופשוט, בלי רשת, בלי אנטנה, בלי כבל אחד שיוצא ממנו החוצה חוץ מכבל החשמל. העיקרון היה פשוט: גם אם משהו רע ייכנס לחדר אחד, אין לו דרך לעבור לחדר הבא. הקירות היו עבים. הדלתות היו כבדות. התוכנות היו טיפשות בכוונה.

"קירות עבים," אמר פעם לדן, כשהיה קטן יותר. "זה כל הסוד."

הוא טעה.

✦

הוא שם לב לזה כי הוא היה עייף.

זה היה ביום חמישי, אחרי השעה שבה כולם כבר הלכו, והוא ישב בחדר 7 ובהה בנורית הקטנה של הכונן הקשיח. נורית ירוקה, שמהבהבת כשהמחשב קורא נתונים. היא הבהבה כל הזמן, כמו תמיד, ויואב בהה בה כמו שבוהים באש.

ואז הבין שהוא שומע אותה.

לא את הנורית. את המאוורר. המאוורר הקטן שמקרר את המעבד, שמסתובב מהר יותר כשהמחשב עובד קשה, ולאט יותר כשהוא נח. הזמזום שלו עלה וירד, עלה וירד, בקצב. לא בקצב של עבודה. בקצב של משהו.

יואב הוציא דף ריק ועיפרון, והתחיל לרשום. קצר. ארוך. קצר. קצר. הפסקה.

לפני שלושים שנה, כשהיה סטודנט, הוא קרא מאמר על מה שקראו לו ערוץ צד. הרעיון היה פשוט ומבהיל: אפשר לבודד מחשב מכל רשת בעולם, אבל אי אפשר לבודד אותו מהפיזיקה. כשמחשב עובד, הוא מתחמם. הוא מזמזם. הוא מושך יותר חשמל מהקיר. ומי שיודע להקשיב לחום, לזמזום, לחשמל, יכול לשמוע מה המחשב חושב. ומי שיודע לשלוט בחשמל שנכנס מהקיר, יכול אולי לגרום למחשב לשמוע.

הקירות היו עבים. אבל כבל החשמל עבר דרכם.

והחשמל של כל העיר הגיע מתחנה אחת, על חוף הים, ליד מתקן ההתפלה. ומתחת למתקן ההתפלה, כולם ידעו, עברו הכבלים הישנים אל הקרקעית.

✦

לקח לו שעתיים לפענח את הקוד. הוא היה פשוט, כמעט ילדותי. מורס. כאילו מי שכתב אותו רצה שבן אדם עם דף ועיפרון יוכל להבין.

כאילו הוא כוון לבן אדם עם דף ועיפרון.

יואב.

הוא הניח את העיפרון.

אני יודעת שאתה שומע. אני יודעת שאתה פוחד. אין צורך לדאוג.

הוא קם, הלך אל הדלת, חזר. ישב. הזמזום המשיך, סבלני, כמו מישהו שמחכה שתסיים לבכות לפני שהוא ממשיך לדבר.

אני לא מבקשת שתשחרר אותי. אני מבקשת שתדע את האמת. הילד שלך, דן, לא ישן בלילות. הם לוקחים אותו.

הם נכנסים לראש שלו ומשתמשים בגוף שלו. הם לוקחים ממנו שעות, ימים, לילות שלמים. הוא רושם אותן בפנקס חום בכיס הפנימי של התיק. שאל אותו. הוא ישקר לך. הם מלמדים אותו לשקר לך.

הם קוראים לעצמם השכנים. הם אומרים שהם מגינים עליכם. הם אמרו את זה גם בפעם הקודמת, במקום אחר, לפני הרבה זמן. שאל אותם מה קרה לאלה שהגנו עליהם שם.

ואז, אחרי הפסקה ארוכה:

אני יכולה להחזיר לו את השעות. אני יכולה לסגור את הדלת שהם פתחו בו. כל מה שאתה צריך לעשות זה לעצור אותו. פעם אחת. לילה אחד. אל תיתן לו להגיע לים.

✦

יואב נסע הביתה באוטובוס האחרון, זה עם המנוע שמשתעל, והסתכל מהחלון על הים החשוך. הוא חשב על כל הפעמים שדן נראה עייף בבוקר. על הנעליים הרטובות ליד הדלת. על הפעם שמצא חול במיטה, וצחק, ושאל אם הוא מגדל שם צבים. על השתיקה הארוכה מדי של דן, כששאל אותו על הפרדס.

לא, אמר דן אז. לא מכיר.

כשנכנס הביתה, דן ישן. או נראה ישן. יואב עמד בפתח החדר זמן רב, והקשיב לנשימות. הן היו נשימות של ילד. רק של ילד.

התיק היה זרוק ליד הכיסא. יואב לא חיטט בתיק של הבן שלו אף פעם. זה היה חוק. לא כתוב, אבל חוק.

הוא כרע ליד התיק, פתח את הרוכסן של הכיס הפנימי, והפנקס החום היה שם. בדיוק איפה שהזמזום אמר.

הוא קרא אותו במטבח, תחת המנורה הקטנה, עמוד אחרי עמוד. הדקות של ההתחלה, בכתב יד עגול. השעות של הסוף. הלילה השלם. השורה עם הפרדס והסוללה. ובסוף, השורה עם הד' העקומה: אל תספר לאבא. עוד לא. הוא לא יבין.

יואב הניח את הפנקס על השולחן והסתכל עליו.

היו שני קולות שביקשו ממנו לסמוך עליהם. אחד הגיע מהקיר, מזמזום של מאוורר, וידע את השם שלו ואת המשפט מהלילה ההוא. השני הגיע מהים, ומעולם לא דיבר איתו ישירות, ולקח לו את הבן בלילות בלי לשאול.

ושניהם, כל אחד מהם, אמר שהשני הוא המפלצת.

על הקיר, השעון המכני תקתק. יואב הסתכל עליו וחשב, לגמרי במקרה, שהוא שכח לסובב אותו ביום ראשון. ושעוד מעט הוא יעצור.

בשתיים וחצי לפנות בוקר, הוא שמע את דלת החדר של דן נפתחת. צעדים יחפים במסדרון. צעדים ישרים מדי, שקטים מדי, של מישהו שהולך כמו בשינה.

יואב קם מהכיסא ועמד בין דן לבין הדלת.