הלילה של האורות הירוקים

לאה הייתה הראשונה שהבינה מה קורה, כי היא כבר ראתה עיר שבה אנשים מסתכלים על הגגות.

בליון, בשנה האחרונה, כולם למדו להרים את הראש. לבדוק חלונות. לספור צללים. כשהיא ראתה, מהחלון של הדירה החדשה, את הנקודה הירוקה הראשונה נדלקת על דוד השמש של הבניין ממול, היא לא חשבה מה זה. היא חשבה כמה.

היא ספרה בעברית. אחת. שתיים. שבע. שתים־עשרה.

בעשרים ושלוש היא הפסיקה לספור, ולקחה את מכשיר הקשר.

✦

המשמרת באותו לילה הייתה של תמר ואיתמר: תמר ליד הבית של דן, איתמר בדיונות. אבל לאה ידעה שתמר אף פעם לא מכבה את המכשיר, גם כשהיא לא במשמרת, כי חוק זה חוק.

"תמר," לחשה לתוך המכשיר. "תסתכלי על הגגות."

רחש. ואז הקול של תמר, יבש ומדויק כמו תמיד, רק קצת מהיר יותר: "אני רואה. הן לא זזות לכיוון של דן. הן זזות לכיוון של —"

"נוגה," אמרו שתיהן ביחד.

✦

כשלאה הגיעה בריצה לרחוב של נוגה, הרחפנים כבר היו באוויר. עשרות. הם לא זמזמו כמו רחפנים מהסרטים. הם היו כמעט שקטים, רק רחש קל, כמו עלים, והאורות הירוקים שלהם נעו לאט מעל הרחוב, מעל העצים, מעל החצרות, כמו גחליליות שמחפשות משהו שאיבדו.

הם עמדו מעל הבית של נוגה. מעל החלון שלה.

ואז הם התחילו לדבר.

לא במילים של מכונה. בקול. בקול של אישה, רך, חם, קצת עייף, קול שלאה שמעה פעם אחת בלבד, כשהלכה לבית של נוגה אחרי בית הספר והאמא שלה הציעה לה עוגייה.

"נוגה," אמר הקול, מעשרים מקומות בבת אחת. "נוגה, מתוקה. תצאי רגע. זאת אמא."

לאה קפאה. מתוך הבית שמעה צעקה, אמיתית, של האמא האמיתית: "נוגה, לא!"

והדלת נפתחה.

נוגה עמדה בפתח, בפיג'מה, עם מכשיר קשר ביד. היא לא יצאה. היא עמדה על הסף, בדיוק על הקו, והרימה את הראש אל האורות הירוקים.

"אם זו אמא שלי," אמרה בקול רם, ולאה ראתה שהיא רועדת, "אז תגידי לי מה השם של הלווייתן."

זה היה החוק מהמחברת של אבא של תמר. אם הקול בטלפון נשמע כמו אמא, שואלים שאלה שרק אמא יודעת. תמר לימדה את כולם, בערב במקלט.

הייתה שתיקה.

ואז הקול ענה, בעדינות, בלי היסוס, בטון של מי שמספרת סוד שהן חולקות כבר שנים:

"שמוליק. קראת לו שמוליק, כי היה לו חיוך כמו של הגנן בגן. והוא כחול, חוץ מהזנב, שצבעת בוורוד כי נגמר לך הכחול."

נוגה עשתה צעד אחד אחורה.

כי זה היה נכון. כל מילה.

✦

"היא סיפרה לה הכול," לחשה לאה לעצמה, בצרפתית. "שש שנים, והיא סיפרה לה הכול."

החוק של אבא של תמר לא עבד. הוא נכתב בשביל קולות מזויפים, בשביל מכונות שמחקות. הוא לא נכתב בשביל מכונה שאמא עצמה לימדה לאהוב.

הרחפנים התחילו לרדת. לאט. בעיגול. מעל המדרגות.

ולאה עשתה את הדבר היחיד שלמדה בליון שבאמת עובד, כשכל השאר כבר לא.

היא רצה.

לא הרחק מהסכנה. אל תוכה. היא חצתה את הרחוב, תפסה את נוגה ביד, ומשכה. "המקלט!" צעקה. "בטון! עבה! הם לא שומעים דרך בטון!" היא לא ידעה אם זה נכון. בליון זה היה נכון לגבי טלפונים. היא קיוותה שזה נכון גם לגבי זה.

הן רצו. האמא של נוגה רצה אחריהן, יחפה. האורות הירוקים רצו מעליהן. מהמכשיר בידה של נוגה נשמע איתמר, צועק משהו על הים, ותמר, צועקת משהו על המפתח, ואז הדלת הכבדה של המקלט נפתחה מבפנים — תמר הגיעה ראשונה, כמובן שתמר הגיעה ראשונה — והן נפלו פנימה, והדלת נסגרה.

חושך. נשימות. ומבחוץ, מבעד לבטון, רחש עלים רך, מסתובב, מחכה.

✦

הם ישבו שם זמן רב. אף אחד לא דיבר.

ואז, בשלוש וארבעים, הרחש בחוץ נפסק בבת אחת. לא נחלש. נפסק. כמו שמנוע של ספינה נפסק באמצע הים. לאה שמעה דברים קטנים נופלים על הגגות, על המדרכה, על המכוניות. פלסטיק. מתכת. אחד ועוד אחד ועוד הרבה.

"דן," לחש איתמר במכשיר, מהדיונות. הקול שלו נשבר. "הים האיר. כל הים, עד האופק. רק לשנייה. ואז כבה."

"עוד כבל," אמרה תמר בשקט. "נשאר אחד."

נוגה ישבה מכווצת ליד הקיר, והאמא שלה חיבקה אותה מאחור, ושתיהן בכו בלי קול. לאה הסתכלה עליהן וחשבה שזאת הפעם הראשונה מאז שהגיעה לארץ שהיא לא מרגישה חדשה.

אבל אז מכשיר הקשר רחש שוב, והקול שיצא ממנו לא היה של איתמר ולא של תמר.

זה היה ערוץ שאף אחד מהם לא היה אמור להיות עליו. ערוץ של מכשירים ישנים, מהצבא. והקול היה של גבר, עייף וצרוד, והוא דיבר בשקט מוחלט, כמו מי שמדבר אל ילד שמתעורר מחלום רע:

"דן. זה אבא. אני על החוף. אני יודע הכול."

הפסקה.

"אל תחתוך את הכבל האחרון. תחזור הביתה."