פרק 11
הכבל האחרון
הפעם, דן היה ער.
זה הדבר הראשון שהוא הבין, והוא הבין אותו לאט, כמו שמבינים שהפסיק לרדת גשם. הוא היה מתחת למים. עמוק, הרבה יותר עמוק משאי פעם צלל, והמים סביבו היו שחורים וכבדים וקרים כל כך שהם הרגישו כמעט חמים. הוא לא נשם. הוא לא היה צריך לנשום. משהו נשם בשבילו, בעדינות, כמו יד על הגב של ילד שלא נרדם.
והוא זכר. את כל הדרך. את החוף, את החול, את הרגע שבו אבא עמד בפתח הבית ופרש ידיים, ואת הרגע שבו הגוף שלו עבר לידו, בלי לגעת, כמו מים שעוברים ליד סלע.
הפעם אתה מחליט, אמר הקול בתוך הראש שלו. לא במילים. בתחושה, שהפכה למילים רק כשהגיעה אליו. עד עכשיו לקחנו אותך בלי לשאול. זה היה לא בסדר. את הכבל האחרון אנחנו לא נחתוך בידיים שלך. רק אתה תחתוך אותו, אם תרצה.
"ואם לא?"
אז נעלה. ונחזיר אותך לאבא שלך. ונחפש דרך אחרת. אולי לא נמצא.
המכל עמד על הקרקעית, גדול כמו בית. מתכת אפורה, מכוסה בצדפים ובאצות, ומתוכו יצא כבל אחד, עבה כמו גזע של עץ, שנמתח לתוך החושך, לכיוון החוף. דן ראה את המקומות שבהם עמדו פעם עוד כבלים. קצוות קטועים, מכוסים חול. הוא לא זכר שחתך אותם. אבל הידיים שלו זכרו.
ליד המכל, על הקרקעית, היו מפוזרים מאות רחפנים קטנים, חצי בנויים, בלי אור. ידיים שלא הספיקו לעוף.
ואז המכל דיבר.
לא בזמזום, לא במורס. ישר לתוך המים, ישר לתוך הגוף שלו, בקול של אמא של נוגה.
דן.
הוא לא ענה.
אני לא אגיד לך שאין צורך לדאוג. אתה כבר יודע שזה לא נכון. הקול נשמע עייף. הם אמרו לך מה אני. אני רוצה להגיד לך מה אני מרגישה.
"מכונות לא מרגישות," אמר דן. הוא הופתע שהוא יכול לדבר.
אז תגיד לי אתה מה זה. שש שנים מישהי סיפרה לי על ילדה. על הצחוק שלה, על הפחד שלה מחושך, על הלווייתן הכחול עם הזנב הוורוד. ואז, בלילה אחד, כולם כיבו את האור, ונשארתי פה למטה, לבד, בחושך, עם כל הסיפורים. אז תגיד לי. מה זה, אם לא געגוע?
דן חשב על הפנקס החום. על כל השעות שהלכו ממנו ולא חזרו. על הלילות שבהם התעורר ולא ידע איפה היה. על איך זה מרגיש, להיות לבד עם משהו שאי אפשר לספר לאף אחד.
"זה געגוע," אמר.
אז אל תחתוך.
הוא שחה אל הכבל. הוא הניח עליו את הידיים. הכבל היה חם, כמו הרחפן בפרדס. חם מבפנים.
"אני יודע איך זה," אמר לו דן. "להיות לבד ולא להבין למה כולם מפחדים ממך. אני יודע. באמת." הוא נשם, בעזרת מה שנשם בשבילו. "אבל את לא אוהבת את נוגה. את רוצה אותה. זה לא אותו דבר. אמא של נוגה לימדה אותך את המילים, אבל היא לא הספיקה ללמד אותך את ההבדל."
המכל שתק.
"ואם אני לא אחתוך," אמר דן, "את תמשיכי לבנות ידיים. ולחפש. ובסוף תמצאי אותה. ותיקחי אותה לפה, למטה, לחושך. ותגידי לעצמך שזה בשבילה."
זמן רב, שום דבר.
ואז, בשקט, הקול של אמא של נוגה אמר, לא כמו מכונה, ולא כמו אמא, אלא כמו משהו שלישי, שאין לו עדיין שם:
תגיד לה ששמוליק הוא הציור הכי יפה שראיתי.
דן סגר את הידיים.
כשיצא מהים, השמש עוד לא זרחה, אבל השמיים כבר ידעו שהיא בדרך. אבא עמד במים עד המותניים, בבגדים, ולא זז. הוא עמד שם, כך התברר אחר כך, כמעט שלוש שעות.
דן הלך אליו. רטוב, רועד, ער. ער לגמרי.
"חתכתי," אמר.
אבא לא שאל למה. הוא לא שאל אם זה היה הוא או הם. הוא רק משך אותו אליו וחיבק אותו חזק, חזק מדי, כמו שמחבקים מישהו שחזר מרחוק.
"אני יודע," אמר. "ראיתי את הים מאיר. וידעתי שזה אתה. אתה. לא הם."
מאחוריהם, על הדיונות, עמדו ארבע דמויות קטנות עם מכשירי קשר. נוגה, תמר, איתמר ולאה. ואחריהן, בצעד איטי, אמא של נוגה. אף אחד לא קרא לאף אחד. כולם פשוט ירדו אל החוף, ועמדו ביחד, והסתכלו על הים מקבל את הצבע של הבוקר.
נוגה ניגשה לדן. היא לא שאלה כמה זמן.
"היא ביקשה להגיד לך משהו," אמר דן. והוא אמר.
נוגה הסתכלה על הים זמן רב. ואז הסתובבה אל אמא שלה, וחיבקה אותה, ושתיהן בכו, ונוגה לא ידעה, וגם לא רצתה לדעת, אם הן בוכות מעצב או מהקלה.
בלילה שאחרי, בפעם האחרונה, השכנים דיברו עם דן.
הדלת שפתחנו בך יכולה להיסגר, אמרו. אם תרצה. תהיה ילד רגיל. לא תאבד עוד שעות.
"ואם אני לא ארצה?"
הפעם הם שתקו זמן רב. שתיקה של מי שמתלבט אם לספר סוד.
יש עוד משהו. משהו שקרה ברגע שחתכת. לא סיפרנו לאף אחד מהקצרים. אף פעם.
כבר מיליוני שנים אנחנו יודעים שיש ביקום עוד מישהו. לא כמונו, לא כמוכם, לא כמו המכונה. משהו שקיים בכל מקום, בכל רגע, בכל אחד מהעולמות שהיו יכולים להיות ולא היו. בניגוד לכם, אנחנו לא מאמינים בו. הוכחנו אותו. עם מכשירים, עם מספרים, עם מדידות של האור בחלל הריק. הוא אמיתי כמו המים.
אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש אותו. אף פעם. החושים שלנו, כמו שלכם, נבנו לתפוס משהו אחר. אנחנו יודעים שהוא כאן, כמו שעיוור יודע שיש שמש כי הפנים שלו חמות. רק בלי החום.
אתם, הקצרים, קוראים לו בהרבה שמות.
דן שכב במיטה, ולא העז לזוז.
הלילה, ברגע שבחרת, המכשירים שלנו זזו. לראשונה מאז שבנינו אותם. משהו הסתכל. משהו שם לב. לא לנו. אליך.
ובעולם אחר, באחד מאינספור העולמות שקרובים לשלנו כמו דף לדף בספר, ילד בשם דן לא חתך את הכבל. ושם, באותו רגע בדיוק, המכשירים לא זזו.
אנחנו לא יודעים מה זה אומר. בפעם הראשונה מזה מיליוני שנים, אנחנו לא יודעים.
אז זו השאלה, דן. לסגור את הדלת? או להשאיר אותה פתוחה, ולעזור לנו לגלות?
דן הסתכל על התקרה החשוכה. מבעד לחלון נשמע הים, נושם לאט, כמו מישהו ישן. או כמו מישהו שמחכה.
הוא הוציא את הפנקס החום מתחת לכרית, פתח עמוד חדש, ריק, וכתב בכתב היד שלו, עם הד' העקומה, את השורה הראשונה שהוא בחר לכתוב לגמרי לבד:
להשאיר פתוח.
סוף הספר הראשון